אלי רייזמן על ״תרבות השתיקה״ של איגוד ההתעמלות האמריקאי

מעל שנה עברה מאז אולימפיאדת ריו, שמיד אחריה החלה סאגה ארוכה ומסועפת במסגרתה איגוד ההתעמלות האמריקאי עבר (ועדיין עובר) טלטלה וביקורת ציבורית נוקבת עקב מספר תלונות הולך וגדל (מעל 140!) של מתעמלות עבר שטוענות שלארי נסאר, רופא הנבחרת, תקף אותן מינית במהלך שנות האימונים שלהן.

נסאר הועסק באיגוד האמריקאי כמטפל של אותן מתעמלות עלית שפקדו פעם בחודש את מרכז האימונים הלאומי בטקסס ונזקקו לטיפולים בזמן מחנות האימונים, וגם הצטרף לנבחרת בנסיעות בינלאומיות לתחרויות. בנוסף, הוא הועסק באותו תפקיד גם בנבחרת ההתעמלות של אוניברסיטת מישיגן סטייט ומשנות התשעים המאוחרות החל לעבוד גם במועדון ההתעמלות של ג׳ון גדרט (מאמנה של ג׳ורדין וויבר). במשך השנים ובזמן לימודי הרפואה שלו הועסק נסאר באוניברסיטאות נוספות ובענפי ספורט שונים ועבד עם מאות נערים ונערות.

מי שעוקב אחר השתלשלות העניינים מאז אוגוסט של שנה שעברה בוודאי שם לב שהנושא לא יורד מהכותרות לרגע, בעיקר בגלל שכל הזמן מצטברות עוד ועוד תלונות של מתעמלות לשעבר וספורטאיות באוניברסיטת מישיגן סטייט שמחליטות לדבר ולספר על מה שעברו תחת ידיו של נסאר, תקיפות מיניות אותן ביצע במסווה של טיפולים רפואיים.

מבין כל המתעמלות שהתלוננו עד היום, אלי רייזמן היא זו שיצאה לעיתונות ממש לאחרונה והביאה את הנושא החשוב להכרה בינלאומית גם מחוץ לכותלי אולמות ההתעמלות ומתענייני הענף. רייזמן התראיינה בשבוע שעבר לתכנית הפופולארית ״60 דקות״ שם סיפרה את שעברה במהלך הקריירה המקצוענית שלה (אגב רייזמן מעולם לא הכריזה על פרישה מהתעמלות, אך מאז ריו לא חזרה להתאמן).

במהלך הראיון, רייזמן יצאה כנגד כל מי שתהה מדוע אותן מתלוננות לא השמיעו את קולן לפני שאיגוד ההתעמלות האמריקאי התוודע לנושא ב-2015. ברוב המקרים אגב, המתלוננות סיפרו כי לא ידעו באותו זמן שמה שנסאר עושה הוא למעשה תקיפה מינית, הן סמכו על האיגוד האמריקאי ועל נסאר שמדובר ב״טיפול רפואי״ מקובל והכרחי. ״איזו מניפולציה איגוד ההתעמלות האמריקאי ולארי נסאר עשו כדי לגרום לאותן בנות לפחד להתלונן?״ שאלה רייזמן את המראיין בתכנית, אך כמובן שאין מי שייתן תשובה לכך והראיון ממשיך בלי שמישהו נותן את הדעת על אותה תרבות שהונהגה באיגוד בו נסאר יכל להמשיך ולהטריד את המתעמלות במשך שנים. בספרה החדש How Competing For Myself Changed Everything רייזמן מדברת יותר לעומק על עניין זה, אך היא לא מפרטת - לא בראיון ולא בספר, על התקיפות עצמן ומה בדיוק חוותה, וזו, כמובן, זכותה המלאה של רייזמן, שאינה חייבת דבר לא לצופים ולא לקוראים. כרגע מה שחשוב לה לומר הוא - שהיא היתה אחת מהמותקפות.

רייזמן נהגה לפקוד את מחנה האימונים הלאומי, שפעל בחווה של בני הזוג מרתה ובלה קרולי, במשך שנים. בספרה היא מספרת בפירוט על הלחץ שחוותה במקום ועל ההכנות שעשתה לה סילבי ברשטיאן (אשתו של מיכאי ברשטיאן שמאמנת יחד איתו במועדון בו רייזמן התאמנה) עוד לפני שהפכה לחלק מנבחרת ארה״ב ולפני שהגיעה למחנה בפעם הראשונה. סילבי תיארה את המחנה כ״אקווריום״ - מקום בו מסתכלים על כל צעד ושעל של המתעמלות ובוחנים כל תנועה שלהן. זה היה ב-2009, כשרייזמן היתה נערה בת 15. רייזמן נבחרה אז לראשונה להצטרף למחנות האימונים הקבועים אחרי שסיימה שלישית באליפות ארה״ב לג׳וניור. ״זיכרי, כשאת שם, מרתה תמיד מסתכלת עליך״, אמרה סילבי לרייזמן. ״לעולם אל תראי לה שאת עייפה, מפוחדת, פצועה, חולה, אל תראי שום חולשה״. זוהי הסביבה בה פעל נסאר, דבר ששופך אור על אותה תהיה שהועלתה קודם. סביבה בה המתעמלות ידעו שעליהן לשמור את הבעיות שלהן, אם בעיות שקשורות ל״טיפולים״ שקיבלו ע״י נסאר או כל בעיה אחרת - לעצמן.

בנוסף, רייזמן מספרת על דמותה ואופן פועלה של האחראית על נבחרת ארה״ב בשנים 2001-2016, מרתה קרולי. שמה של קרולי מוזכר בספר לא פחות מ-176 פעמים, דבר שמרמז על עוצמתה של מרתה במשך שנות הקריירה של רייזמן. היא מספרת על האווירה במחנה האימונים, שנהייתה קודרת ברגע אחד - כשמרתה נכנסה לאולם. כל הראשים הופנו אליה, שקט השתרר במקום וכולן ידעו שהעיניים של מרתה עליהן. מרתה עצמה התהלכה באולם בגאווה ובידיעה שכולם מנסים להרשים אותה, ״כשמרתה היתה באולם, כולן עמדו קצת יותר מתוח וניסו קצת יותר חזק״, מתארת רייזמן. ב-2012, מרתה איימה על רייזמן שלא תוציא אותה למספר תחרויות בינלאומיות בגלל אימון אחד בלבד בו לא תיפקדה כמו שצריך. רייזמן חשבה שזה לא פייר לקבל ״עונש״ כזה על אימון אחד שלא צלח, אבל לא העזה להגיד כלום מאחר וידעה שהבעת דעה לא תשנה שום דבר.

לצד תיאורים אלה רייזמן מציינת בספר גם מקרים בהם מרתה היתה לצדה, הראתה חמלה כלפיה והרגיעה אותה. לקראת המבחנים האולימפיים (2012) למשל, כששמה לב שהיא לחוצה מהרגיל, לקחה אותה מרתה הצידה וגילתה לה שאלא אם אם תיפול 10 פעמים בתחרות, היא תהיה בנבחרת האולימפית, דבר שהקל על רייזמן, שכזכור עשתה תחרות טובה ונבחרה לייצג את ארה״ב במשחקים.

מרתה היא גם זו שאחראית למשפט הנושא את כותרת ספרה של רייזמן ובעצם שינה את כל גישתה מאז שאמרה לה אותו. בסיום גמר הקרב-רב של 2012, רייזמן סיימה רביעית בלבד ומחוץ לפודיום בתחרות צמודה מאוד מול אליה מוסטפינה. למרות קבלת ציון קרב-רב זהה, הליך שבירת שוויון גרם לכך שמוסטפינה תהיה זו שתזכה לעלות לקבל את מדליית הארד. רייזמן היתה בטוחה שכשתרד מהמשטח היא תקבל שיחת נזיפה ממרתה, אך זו מצידה לקחה אותה הצידה ושאלה אותה בצער ״אלי, האם אי פעם תלמדי להתחרות בשביל עצמך? את תמיד מתחרה כל כך טוב בגמר הקבוצתי אבל נלחצת מדי כשאת מתחרה עבורך״ (לרייזמן היתה באותה נקודה רק מדלייה אישית אחת מאליפות העולם בשנה שלפני כן). השיחה הזו היתה מבחינת רייזמן נקודת המפנה, בה הבינה שעליה להתחרות עבור עצמה ובראיונות שונים הזכירה לא פעם את המשפט ״אני מנסה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי״. הנושא הזה מובא בספר גם כסאבטקסט - אם אתה מתקשה להתחרות עבור עצמך, ייתכן ותתקשה גם להילחם על זכויותיך במקרים של התעללות.

איגוד ההתעמלות האמריקאי ממשיך לטעון בתוקף על כך ששמע לראשונה על מסכת ההתעללויות המיניות של נסאר רק ב-2015 ופעל מיד לפטרו ולהתלונן עליו לרשויות. אך התלונות העיקריות כלפי האיגוד הן דווקא על חוסר היכולת שלו להסביר מדוע המתעמלות מעולם לא הרגישו בנוח להתלונן מוקדם יותר. האיגוד מעולם לא שאל, ובטח לא ענה, על השאלה ״מה היה שם באימונים ובהתנהגות של הממונים, שגרם לבנות לשתוק?״. בנוסף, לאחר שהמקרה נודע לאיגוד, לא ניתנה מטעמו שום עזרה נפשית למתעמלות.

רייזמן מספרת שעברה חקירה משטרתית אבל רק לאחר שהחוקרת עזבה החלה להיזכר בעוד מקרים ובעוד אירועים שעברה עם נסאר. היא אומרת שבזמן חקירתה עדיין לא לגמרי הבינה שהטיפולים של נסאר נחשבו להתעללות. ״כן, חשבתי שהשיטות בהן הוא עובד מוזרות וכן, הוא גרם לי להרגיש אי נוחות. אבל הייתי בטוחה שהוא מנסה לעזור. הוא היה רופא הרי, והוא הביא לנו הרבה מתנות, ומאוד אהבנו את זה...״.

לאחר שנזכרה בדברים נוספים, ביקשה מהאיגוד האמריקאי לשוב לחדר החקירות ולהוסיף דברים, אך נענתה בשלילה. היא קיבלה הודעה מהאיגוד בו התבקשה לא להעלות שוב את נושא לארי נסאר, לטובתה.

למרות שרייזמן לא קיבלה הזדמנות נוספת לדבר עם החוקרת, רוב הסיכויים ששנות הניסיון שלה והשיחות הרבות שעברה במשך שנות עבודתה עם קורבנות של התעללות מינית הביאו אותה למסקנה שרייזמן עברה התעללות גם על פי ההצהרות שנתנה בחקירתה הראשונה. אך למרות זאת, היה על האיגוד האמריקאי לתת לרייזמן ולמתעמלות נוספות את הזמן והאפשרות לדבר שוב.

עידוד מתעמלות לספר את שעובר עליהן הוא לא דבר שהאיגוד האמריקאי דגל בו במשך השנים גם בנסיבות רגילות. הטרגדיה הגדולה ביותר שנשקפת בין כל המקרים האישיים שמרכיבים את הסיפור הזה הוא שהאיגוד לא שינה את הגישה שלו עדיין, גם אחרי שהבין שהוא מתמודד עם אחד ממקרי ההתעללות המינית הגדולים שידע הספורט האמריקאי אי פעם (לחצו כאן לקריאת כל השתלשלות האירועים ומקרי ההתעללות שדווחו בקריירה של לארי נסאר). ״ההשתקה היא בראש סדר העדיפויות שלהם״, מסכמת רייזמן.

לצפייה בראיון של אלי רייזמן בתכנית ״60 דקות״ לחצו על התמונה:

Screen Shot 2017-11-18 at 19.00.15

* הכתבה תורגמה מאתר Deadspin.

נהניתם? שתפו עם חברים:

תגובות פייסבוק

תגובות

השאר תגובה