"אם תקראו את סיפור חיי תמיד תמצאו שם את המילה התעמלות, תמצאו אותה ליד המילה שמחה, ליד המילה עצב, המילה תקווה, כאב, ליד המילה הכרה וליד המילה וסיליקי".
כך אומרת המתעמלת היווניה (שבשבוע שעבר החמאנו לה על התלבושת בגביע העולם בקוטבוס).
וסיליקי השתתפה בשנת 2000 באולימפיאדה ביוון ובאליפות אירופה ב-2011 השתתפה בגמר הקורה. בטסט איוונט בלונדון שהתקיים בינואר השנה זכתה בגמר הקורה ובזכות זה העפילה למשחקי לונדון 12. בגביע העולם בחודש שעבר המשיכה את הרצף וזכתה בגמר הקורה כשהיא מקדימה את מקסיוטה שלנו.
תרגיל הקורה המנצח של וסיליקי בקוטבוס, מרץ 2012:
מסתבר, שלמתעמלת ה"מבוגרת" (28) יש סיפור חיים לא פשוט עם קריירה שהופסקה, אבא שנפטר וכמובן, בעיות כלכליות ביוון שהשפיעו ועדיין משפיעות גם עליה.
הראיון התקיים בטלוויזיה היוונית ותורגם לאנגלית באתר The Couch Gymnast. בג'ימאניה תירגמנו אותו גם לעברית:
שמענו שבספורט שלך, כמו בענפים אחרים, בגילאי 18,19,20 מפסיקים ואז נגמר העתיד הספורטיבי. זה נכון?
לא, ואני יכולה להוכיח את זה (צוחקת)
על זה הסיפור שלך מדבר?
כן, אין תאריך תפוגה בספורט שלנו, רק כשמרגישים שאי אפשר יותר, שהגוף לא עומד בזה.
הפסקת להתעמל לשנתיים ואז חזרת. למה?
זה הציק לי מבפנים, אני מאמינה שיש לי יותר לתרום, שאני יכולה לעשות יותר. אחרי הכל, זה הדבר היחיד שידעתי לעשות עד עכשיו, חיי היו התעמלות, הנסיבות היו מוזרות ו…
בת כמה היית אז?
הייתי בת 19 והאמת היא שהכריחו אותי לפרוש. זה כאב לי מאוד כי היה "חוק לא כתוב" שכשאתה מתבגר אתה חייב להפסיק. אז אמרו לי "תודה על מאמציך, אבל את חייבת להפסיק". הייתי אלופת יוון כבר כמה שנים רצופות אז.
כמובן שספורט עלית זה לא רק זכייה במדליות, אבל אם את חושבת על הנצחונות שהיו לך עד גיל 19 והנצחונות מאז הקאמבק, איזה מהם חשובים לך יותר?
הם מלכתחילה שונים לגמרי כי אחרי שחזרתי הייתי מתעמלת שונה עם אישיות שונה. הייתי מאוד צעירה כשהפסקתי ולא הבנתי מה אני עושה. בכל פעם שאני על הפודיום זה מיוחד וחשוב אבל הפעם בטסט איוונט בלונדון זה היה מיוחד כי זה האולם בו תתקיים האולימפיאדה וזה היה בשבילי כמו סימן טוב למשחקים. לשמוע את ההמנון הלאומי זה תמיד רגע מדהים.
איך זה מרגיש להתחרות מול מדינות כמו רוסיה, סין וארה"ב בתור מישהי ממדינה קטנה ולא חזקה בענף ההתעמלות?
פעם הרגשתי קצת קטנה מולם בגלל איך שהם התייחסו אלי, אבל עכשיו השופטים והקהל שמים אלי לב אז אני לא חושבת על זה בכלל.
את מרגישה שגרמת להם להכיר אותך?
כן בדיוק. ההתקדמות שלי, הוותק שלי בענף, הם מכירים אותי שנים והקריירה המצליחה שלי במשך השנים גרמה להם להאמין שצריך להתייחס אלי.
ספרי לי על החולצה שאת לובשת, זה מדבר על "חיוך של ילד" (ארגון ללא מטרת רווח שתומך בילדים עם צרכים מיוחדים).
כן, אני רוצה לתרום, להציע משהו. "חיוך של ילד" זה משהו שתמיד נוגע בי ומעניין אותי. אני לא יכולה לתרום בדרך אחרת, אין לי הרבה כסף לתת להם, אז חשבתי ללבוש את החולצה בשביל הילדים.
מה בדיוק את עושה בקשר לזה?
יצרנו חולצה, וכל הכסף שנרוויח מהמכירות, יותר נכון חלק ממנו כי יש מיסים, יילך לארגון.
בואי נדבר על העניין הכלכלי.
על העניין הקשה (צוחקת)
מה מקור ההכנסות שלך?
המשכורת היחידה שיש לי כרגע מגיעה מאיגוד ההתעמלות, הם נותנים לי קצת כסף לנסיעות ומזה אני חיה.
את מקבלת משכורת באופן קבוע כל חודש?
לצערי אנחנו מקבלים את הכסף באופן לא מסודר.
ואת מקבלת את כל הכסף או רק חלק?
חלק ממנו.
בואי נדבר על תנאי האימונים. אנחנו רואים את הבנות הצעירות יותר שעכשיו בנבחרת הלאומית, מתאמנות. הטמפרטורה היא בטח בסביבות ה-10 מעלות (צלסיוס).
נכון, מאוד קר היום, אנחנו תמיד מקוות שלא יהיה קר בחוץ כי אין לנו חימום בפנים.
מותר להתאמן בטמפרטורה כל כך נמוכה?
לא, זה אסור, הטמפרטורה האידיאלית היא 22 מעלות.
את יכולה להיפצע בצורה רצינית לא?
נכון, וכפי שאפשר לראות אנחנו לא מתאמנים כל כך בטמפרטורות האלה כי זה מסוכן.
את מרגישה חזקה יותר מהמתחרות שלך שבאות ממדינות בהן יש ציוד טוב יותר ותמיכה טובה ולמרות זאת את עדיין מצליחה לזכות?
זה מאוד חשוב, אני באמת מרגישה חזקה יותר כי בהשוואה למדינות אחרות לנו אין כלום, אנחנו באמת חזקות.
באתר האישי שלך את כותבת מאמר יפה ומרגש ובו את אומרת "לא היתה לי ילדות, לא שיחקתי, הייתי זהירה עם אוכל, לא הייתי חסרת דאגות כמו ילדים אחרים". מה יש לך להגיד על זה?
לדעתי אלו הם חיי האלוף. כל מתעמל עלית עבר את זה, מגיל צעיר הוא חלק מתהליך. באמת לא שיחקתי, לא ידעתי איך זה לשחק בחוץ עם חברים או איך זה ללכת הביתה אחרי הלימודים ולנוח כי הייתי צריכה לחזור הביתה, לאכול משהו מהר וללכת להתאמן. הייתי לומדת בין ההפסקות כדי שיהיה לי זמן כשאני חוזרת הביתה, כי אחרי האימון אין כוח ללמוד.
רצית לעשות את זה? הרגשת פעם שאת לא מסוגלת יותר אבל ההורים תמכו ואמרו לך להמשיך?
אני חושבת שאין ילד שאוהב להיות תחת לחץ. כשהייתי צעירה הייתי תחת לחץ והודות למאמנים ולהורים שלי שתמכו בי, לא נתנו לי לנטוש את המטרה שלי. עכשיו אני יכולה להגיד שלא הייתי מחליפה את זה בשום דבר.
באתר שלך את מודה בכתבה לאדם עם שתי עיניים כחולות שתמיד ניסית למצוא בקהל כדי שייתן לך כוח.
כן, אלו העיניים של אבא שלי. הוא תמיד היה שם בשבילי והעריץ את מה שאני עושה. אני מאמינה שאם הוא היה חי עכשיו הוא היה מאוד שמח.
אנחנו בג'ימאניה מאחלים לוסיליקי בהצלחה ומקווים לראות אותה בלונדון בקרוב!
הנה הראיון המלא ביוונית:
