הכירו את כרמית

ג'ימאניה גאה להציג את כרמית, אחת הגולשות הותיקות והנאמנות ביותר באתר, שבקרוב תתחיל לכתוב כאן באופן קבוע. אז במקום לעשות היכרות איתה, היא החליטה לעשות היכרות עם הגולשים, וכתבה קצת על עצמה. הנה הסיפור של כרמית, "לא נגענו":

נעים מאוד,כרמית.
לא אלופת העולם לשעבר ואפילו לא אלופת ישראל…פשוט בחורה שלקחה את התחביב צעד אחד קדימה (כמו רבות מאיתנו) והפכה ל…מאמנת.

 
הסרט "נדיה", שנתן השראה לכרמית והמון מתעמלות כבר שנים

אחרי ארבע שנים מייגעות ולא ממש מהנות בבלט (קלאסי), באחד החורפים שלי כילדה, הקרינו בטלויזיה באחר צהריים אחד את הסרט "נדיה קומנצ'י". וואו! ילדה קטנה כל כך שעושה את כל הדברים האלו? מתהפכת באויר? והמקבילים? והקורה? 4 שנים קודם הרי גם אני הייתי בחוג התעמלות וכולם החמיאו לי כמה אני טובה וכמה "הילדה הזו לא יודעת ללכת על הרגליים…היא כל הזמן קופצת…" למה עזבתי?
אה, כן, כי כל החברות שלי הלכו לבלט, כי כל פעם שעשו משהו כייף, אני הייתי באימון…

מאותו רגע, כבר כלום לא היה חשוב בעיניי- אני רוצה להיות מתעמלת- מה זה מתעמלת, פחות מאלופת העולם והאולימפיאדה- לא נחשב.
או-קיי- מאיפה מתחילים?
* חשוב לציין כי בזמנו לא היו חוגי ההתעמלות נפוצים כל כך.
נסעתי לונגייט, אני כבר לא ילדונת- כיתה ה', הסתכל עלי המאמן ורכז הפנימייה אז ג'קי וישנייה , ובמספר מילים סיכם " את מוכשרת, אבל, פספסת את הרכבת…את מבוגרת מדי"
לא מילים כאלה ישברו אותי (עקשנית לא?).

פניתי למורה לספורט בבית הספר שלי (שלימד בחוג התעמלות אחר הצהריים), הוא הביט בי ואמר "ממך כבר לא יצא כלום" פשוט כך, במילים האלה, שעד היום חרוטות על ליבי. גם מילים כאלה לא ישברו אותי (עקשנית כבר אמרנו?)

ואז ממש במקרה שמעתי על חוג אחד, מאוד מקצועי,אבל מתקיים באחד המושבים בסביבה.
הגעתי.לבד. באוטובוס.

המאמנת המפחידה הודיעה לי שעלי להבחן. מבחן- אמא'לה!!!
עמידת ידיים- או קיי.
גלגלון- או קיי.
גשר- או קיי (אבל משכיבה)
שפגט- יש יש ויש (שלושתם, אפילו אני לא האמנתי שאני עושה…)

או קי, תתחילי- נראה מה יהיה.

בלי עידוד מההורים, בקבוצה מגובשת מאוד (לא איתי), התחלתי.

את השנה הראשונה סיימתי כשאני מבצעת ערבית פליק-פלאק וסלטה לבד.
מקבילים וקפיצות קצת חלש, אבל הקורה נהדרת.

התעמלתי כל היום (וגם בלילה).
אבל אז קרה מפנה.
זה התחיל בהפסקת 10 בבית הספר. היה לנו דשא נהדר וענק. בכל הפסקה הייתי מגיעה ומתחילה להתעמל- פליק-פלאק, סלטות, הכל. לאט לאט התקבצו סביבי ילדות קטנות והתחלתי ללמד אותן התעמלות.
התחלנו בעמידות ידיים, גלגלונים ,ערביות וקפיצות ידיים. כל יום שלא היה לי אימון, הן היו באות אלי אחר הצהריים הביתה ומתאמנות אצלי בבית על הדשא.

כמה שבועות (ואולי חודשים) אחר כך, עבר במקרה המורה לספורט (זה שאמר לי "ממך לא יצא כלום"), הוא ראה את הבנות על הדשא ושאל אותן מי לימד אותן את התרגילים. הן אמרו "כרמית".

הוא פנה אלי ושאל אותי איפה אני מתעמלת ואמרתי לו בגאווה היכן. הוא פנה והלך.
מאז, כשחסרה מורה לספורט, לקחו אותי למלא מקום. ואני רק בכיתה ו'.

שנה לאחר מכן נפתחה הנבחרת העירונית וכמובן שאני הייתי הראשונה להבחר ולהצטרף. הכייף הגדול היה שהמאמנת הנהדרת שלי, אימנה גם את הנבחרת העירונית הייצוגית, וכך במשך כשלוש שנים התעמלתי במקביל בשתי קבוצות, אחת מכשירים והשנייה ייצוגית, במקביל המשכתי לאמן, בהתחלה על הדשא, משם השתדרגתי להדרכה בקבוצה הייצוגית ושם כבר עבדתי עד תחילת שירותי הצבאי (באמצע, כמובן, קורס מדריכות בוינגייט).

לאחר השירות, למרות שניסיתי גם דברים אחרים, מצאתי את עצמי נמשכת שוב ושוב לאימון (כמאמנת). עבודה לא היה חסר, קב' עממיות, תחרותיות, מכבי ת"א, הפועל ת"א וכמובן הבית ספר הגדול מכולם"בני הרצליה"

זה היה הסיפור של כרמית, וג'ימאניה גאה לקבלה ככותבת חדשה באתר!

נהניתם? שתפו עם חברים:

תגובות פייסבוק

תגובות

אין תגובות

  1. כרמית ב- ינואר 3, 2010 בשעה 10:20 pm

    המשך יבוא…אם תהיה התעניינות…

  2. totoshe3 ב- ינואר 3, 2010 בשעה 10:41 pm

    וואווו…קראתי בעיון רב מספר פעמים את סיפורך האישי ונפעמתי כול פעם מחדש=] יש לך סיפור חיים סוחף ומלמד כול כך הרבה! מקווה שתמשיכי אותו בהקדם!

  3. חני ב- ינואר 4, 2010 בשעה 7:46 am

    נהנתי מאוד לקרוא את סיפורך,איזה אומץ!ואיזו תעוזה!!סיפור חייך כ"כ מלמד לא לוותר ולהאמין בעצמינו.
    חשוב מאוד שבני הנוער של ימינו יחשפו לאתר הזה וילמדו לעשות מה שרוצים ולא מה שהחברה רוצה…
    ישר כוח,מחכה להמשך!

  4. נועה ב- ינואר 4, 2010 בשעה 9:28 am

    סיפור מאלף, כרמית.
    כל הכבוד לך.
    בהצלחה!

  5. עדי ב- ינואר 4, 2010 בשעה 10:52 am

    כל הכבוד!
    מאחלת לך עוד הרבה שנים בהתעמלות. בהצלחה!!

  6. נעמה ב- ינואר 4, 2010 בשעה 11:31 am

    וואו. כרמושקה! איזה סיפור מקסים. לא ידעתי! מצטרפת לקהל המעריצות שלך!!

  7. יעל ב- ינואר 4, 2010 בשעה 7:35 pm

    וואו ! כרמית..
    את זה עדיין לא ידעתי עלייך ..
    כבוד. היה תמיד, ועוד יותר עכשיו להיות מתעמלת שלך .. !
    אין עלייך ! :]

  8. אורטל ב- ינואר 4, 2010 בשעה 9:14 pm

    כרמית,באמת שאין מילים!
    איזו עקשנות שהובילה לתוצאות כ"כ מספקות.
    גאה בך,ואני בטוחה שתמשיכי בעבודתך שבה את מאמנת,לומדת הרבה והכי חשוב נהנת בכל רגע!
    אני כבר בציפייה לקרוא את ההמשך..
    יש כוח גדול על הדרך הזאת!
    המשפט:"עם הרצון באה היכולת" מוכח אצלך! אוהבת אותך המווןן 🙂

  9. תומר ב- ינואר 5, 2010 בשעה 9:55 am

    וואו!! מדהים…..
    עשית לי חשק להתחיל להתאמן..
    סיפור שכזה צריך להתפרסם גם בעיתון,

    בהצלחה רבה,
    תומר.

  10. חןj ב- ינואר 5, 2010 בשעה 1:42 pm

    כרמיתי – היה כבוד לאמן איתך וכייף לא רגיל! הייתה תקופה מדהימה שתמיד תזכר בליבי כאחת התקופות היפות בחיי!! היה כייף לקרוא דברים שלא ידעתי עלייך – תמשיכי לשתף אותנו!!

  11. shani ב- ינואר 6, 2010 בשעה 11:07 am

    נהנתי לקרוא את מה שכתבת, תמשיכי כך!
    אוהבת שני 3>

  12. רונן ב- ינואר 6, 2010 בשעה 7:42 pm

    כל הכבוד לכרמית. אני בטוח שאת מאמנת לא פחות טוב משאת כותבת! המשיכי כך!

  13. יפית ב- ינואר 6, 2010 בשעה 7:43 pm

    הלוואי ויכולתי גם… את מדהימה!

השאר תגובה





פרוייקט בגדי גוף יד שנייה למען הכלבים שבצל