המשחקים האולימפיים – אובר-רייטד?

ההורים של שון הקטנה החליטו שהילדה שלהם מוציאה המון מרץ בבית וחבל שהוא לא "יתבזבז" במקום אחר, שבו תהיה לו משמעות. הם לקחו אותה לאולם ההתעמלות בעיר דה מוין שבמדינת איווה בארה"ב שם שמחו לקבל אותה, שמחה שהוכיחה את עצמה לפני כמעט ארבע שנים בבייג'ין.

שון התאמנה שעות על גבי שעות במשך יותר מעשר שנים. יום יום, חימום, כושר גופני, גמישות, עבודה ספציפית על מכשירים, אלמנטים חדשים, תחרויות, אין זמן לנוח, אין זמן ללמוד כמו כולם, אין מסיבות כל פעם שהחברים מציעים לה להצטרף, יש אולם, יש התעמלות, יש מטרה.

השנים עברו ושון צוברת הכרה בענף – מתחילים לראות את הפוטנציאל של הילדה הזאת שצצה לה משום מקום ומתחילה לקחת את תשומת הלב מנסטיה ליוקין, לימים חברתה בנבחרת האולימפית של ארה"ב שעוד לפני משחקי אתונה 2004 סימנו אותה כדבר הגדול הבא בבייג'ין.

שון עברה מג'וניור לסניור ופשוט הקסימה את כולם בתרגילים הנקיים שלה, בכוח וביציבות שלה לאורך השנים. היא ניצחה וניצחה וניצחה. לא היה לרגע ספק שהיא תגיע לבייג'ין – היא הרי אלופת העולם, אלופת ארה"ב וזכתה במקום הראשון בתחרות ההכנה האולימפית האמריקאית. הדרך שלה לאולימפיאדה כבר סלולה והתואר "אלופה אולימפית" נראה כאילו הוא בכיס הקטן שלה.

תחרות טובה וחסרת שגיאות בגמר הקרב-רב בבייג'ין הספיקה לה, למרבה ההפתעה, "רק" למקום השני – הרבה אנשי ספורט יגידו ש"מדליית כסף זו המדלייה הכי גרועה שיש" וש"מקום שני זה הפסד".

 

האמנם?

בואו נסתכל על העניין של גמר אולימפי בעיניים יותר אובייקטיביות , כלומר בעיניים של חייזרים שמגיעים לכדור הארץ ישר לתחרות: יש לנו מתעמלת שניצחה באופן רציף לאורך כל השנה עד המשחקים. היא לא נפצעה (נדיר), היא לא איכזבה, אפילו בתחרות עצמה נראה שעשתה את כל מה שיכלה. במבט אובייקטיבי נראה שזה לא הגיוני שתחרות אחת, יותר נכון גמר אחד, שמתקיים פעם בארבע שנים (יותר משליש קריירה של מתעמלת ממוצעת), יקבע את ה"יוקרה" שתלווה את הזוכה האולימפית מאותו רגע ועד בערך היום האחרון שלה עלי אדמות. כי מה בסך הכל יש לנו? תחרות התעמלות נורמטיבית לחלוטין, שבה המתעמלים יודעים לבצע טוב מאוד את התרגילים שלהם מאחר והם הצליחו אותם כבר עשרות אלפי פעמים. ברור שיש הבדלים ברמות ולפעמים ההבדלים תהומיים, אבל האם באמת המקום הראשון, השני, השלישי וכן הלאה מדרגים בצורה נכונה ואמיתית את הטובים בעולם? כנראה שלא. מספיקה נפילה קטנטונת כדי לעוף מהפודיום. מספיק יום שהתחיל ברגל שמאל כדי שהכל יתחרבש, מספיק חוסר תשומת לב קטן כדי להרוס את הרגע שלו מחכים לפעמים יותר מעשור. התחרות הזאת, גמר הקרב-רב היוקרתי, היא בעצם שום דבר אחר מאשר תחרות התעמלות רגילה עם מתעמלים מהטובים בעולם שהזוכה בה התברך באותו יום והכל הלך לו כמו שצריך. אם התחרות היתה מתקיימת שבוע אחרי, יכול להיות שהיו לנו אלופים אחרים לגמרי.

נכון, יש גם את עניין העמידה בלחץ האטומי, ואכן, צריך להתגבר עליו ובאמת מדובר בתחרות הכי מלחיצה שיש. אבל לא נראה כאילו המקום השני עמד בלחץ פחות טוב מהמקום הראשון כי אז הם לא היו עומדים אחד ליד השני על הפודיום.

אנחנו לא מתלוננים ולא אומרים שצריך לשנות משהו, אלא פותחים קצת את הראש וחושבים באופן שונה על המצב. מעניין מי היו האלופים האולימפיים, ומדובר כאן על כל הענפים ולאו דווקא על התעמלות, אם היו עושים חישוב של כל התחרויות של הספורטאים מתחילת השנה ועד האולימפיאדה בדומה לשיטת הליגה בענפי הכדור, או אם המתעמלים של פעם היו נולדים קצת יותר מאוחר ומתחרים בתקופה של החוקים והמכשירים של היום שחלקם  השתנו באופן דרסטי. אפילו שינוי חוקתי כל ארבע שנים יכול להביא לתוצאות אחרות בין הספורטאים.

אם כך, האם התואר "אלופה אולימפית" באמת משקף את האלופה? הרי המילה "אולימפיאדה" מסמלת את תקופת הזמן (ארבע שנים) בין המשחקים ולא את שם התחרות עצמה (יותר נכון לקרוא לתחרויות "משחקים אולימפיים" ולא "אולימפיאדה").  בעולם התחרותי של היום, שבו בכל ענף מתקיימות עשרות תחרויות בשנה, חלקן עולמיות וכוללות את הטובים ביותר מכל הגלובוס, זה נשמע קצת לא פיירי שתחרות אחת ויחידה, תחרות שלספורטאים מסויימים יש רק הזדמנות אחת להגיע אליה,  קובעת תואר שהם מייחלים לו כל החיים.

כנראה שהמשחקים האולימפיים יישארו בגדר "התחרות הכי חשובה" תמיד, והתארים שיקבלו שם ימשיכו להיות היוקרתיים ביותר בספורט. אחרי הכל, בואו נהיה כנים – יש משהו נורא מרגש, מרתק והירואי במשחקים האולימפיים, משהו שכייף לחכות לו ארבע שנים, ציפייה ששייכת לכל חמש היבשות ומביאה את כולנו- ספורטאים, מאמנים, שופטים, מעריצים, חובבים, ילדים ומבוגרים מכל העולם- לראות היסטוריה מתממשת בשידור חי.

אנחנו בג'ימאניה מקדישים את הכתבה לכל אותן "לוזריות" (וכן, בשבילנו הן לוזריות עם מרכאות בלבד), שהצליחו להגיע במשחקים האולימפיים "רק" למקום השני:

ומה אתם חושבים? האם המשחקים האולימפיים הם אובר-רייטד (מוערכים יתר על המידה)?

נהניתם? שתפו עם חברים:

תגובות פייסבוק

תגובות

השאר תגובה