דעה: המסחור של מתעמלות ארה"ב – על מה ולמה?

נבחרת ארה"ב בהתעמלות מכשירים היא אחת הנבחרות המפורסמות, הפופולריות והמוכרות בעולם. זה לא היה ככה תמיד, אבל מאז זכייתה של קרלי פטרסון בגמר הקרב-רב ב-2004 נראה שהאמריקאים התעוררו, ומאז ראינו ב-2008 שידור חוזר של זכייה בזהב בגמר קרב-רב בדמותה של נסטיה ליוקין, וגם השנה קיבלנו שידור חוזר-חוזר של אותה זכייה, הפעם ע"י גבי דאגלס. השנה נוספה גם מדליית זהב קבוצתית לנבחרת, המדליה שהתפספסה לאמריקאיות לפני 4 שנים.

בנות נבחרת ההתעמלות האמריקאית פותחות את יום המסחר בבורסה. מעניין אם הן יודעות מה זה בורסה בגיל 16...

זכייה במדליית זהב אולימפית זה לא משהו שרואים כל יום, לא כל ארבע שנים ולפעמים בכלל לא. לכן, הפופולריות של הנבחרת האמריקאית שהלכה והתעצמה בשנים האחרונות היא ברורה מאליה. גם אינספור הראיונות שנערכים לנבחרת או למתעמלות יחידות בכל מדיה אפשרית לאחר כל זכייה מובנים ומקובלים. אבל מעבר להתייחסות התקשורתית המובנת, נראה שמישהו שם בארה"ב מנסה לקחת את הזהב האולימפי ולמשוך אותו לכיוון מסחרי מדי, וזה מתחיל להיראות טיפה מוגזם. בזמן שבאירופה (ובעצם בכל שאר העולם) המתעמלות האולימפיות חוזרות הביתה ובוחרות בשתי אופציות: חזרה לאולם ההתעמלות או פרישה מחיים ספורטיביים פעילים, בארה"ב נראה שלאחר האולימפיאדה על המתעמלות להתרגל למעמד ה"סלבריק'ה" החדש שלהן, שכולל בין היתר סיבוב הופעות ארוך בכל ארה"ב, השתתפות בקמפיינים שונים, פתיחת עמודי טוויטר ופייסבוק רשמיים לכל מתעמלת, הופעות באירועי צדקה, קידום מוצרים, הוצאות ספרי ביוגרפיה והרשימה עוד ארוכה.

בשלוש האולימפיאדות האחרונות, נדיר היה למצוא מתעמלת מכשירים אמריקאית שניסתה ברצינות להתקבל לנבחרת האולימפית פעם נוספת. שון ג'ונסון נפצעה בתאונת סקי, ליוקין הבת לא הצליחה לחזור לשגרת אימונים עקב קמפיינים ונסיעות רבות, צ'לסי ממל לא התברגה אפילו לתחרויות המתקדמות הקובעות את בחירת הנבחרת ושאר המתעמלות נעלמו כמעט כליל מעינינו.

נראה אם כך, כי משהו כאן מתפספס – האם המטרה של מתעמלות ארה"ב הצעירות צריכה להיות  "תעבדי קשה 10 שנים, ואז תהפכי לסלבריטי"? האם זאת התמונה שרוצים להשיג שם? ושוב, אנחנו לא מזלזלים לרגע בעבודה הקשה והמייגעת, בלחצים, בכשלונות, בהצלחות הקטנות ובקושי הנפשי והפיסי שהמתעמלות עברו בשביל להגיע לרגע הנכסף של עמידה על הפודיום וקבלת מדליה בתחרות הגדולה בעולם. אבל מה יקרה בהמשך, בעוד 10 שנים, או אפילו פחות, כשאותן מתעמלות ייאלצו לפנות את דרכן ומעמדן למתעמלות צעירות מהן? מה יישאר להן מאותה תהילה רגעית, מאהדת הקהל הממכרת? האם הן יצליחו להתגבר על ה"שקט התקשורתי" לכשיגיע (והוא יגיע), ומה יעשו אז? האם לא כדאי שאותן מתעמלות יתפנו, 5 חודשים לאחר המשחקים האולימפיים, להתחיל לחשוב על עתידן המקצועי, כמו למשל לימודים בקולג', שהרי שם הן בקלות יכולות להתקבל לנבחרות ההתעמלות של ה-NCAA ולהמשיך להגיע להישגים? האם נראה את חמש הנועזות מנסות בעוד ארבע שנים לחזור להתעמל לאחר שלוש שנים של קמפיינים ופרסומות, ונוחלות אכזבה גדולה?

את המסחור האמריקאי המוגזם אנחנו רואים בענפים נוספים. קחו לדוגמא את מייקל פלפס שהופיע וממשיך להופיע בכל "חור" תקשורתי. אבל פלפס, בשונה מהמתעמלות, חזר להתאמן והמשיך את רצף הזכיות שלו גם בלונדון לאחר ההופעות המרשימות וההיסטוריות שלו בבייג'ין, ובענף ההתעמלות לא ראינו דברים מסוג זה.

אנחנו נהנים ונמשיך ליהנות מההופעות המרשימות של ה-Fierce Five בתחרות הקבוצתית, בקפיצות, בקרב-רב, בקרקע,… מזל שיש לנו את יוטיוב שמאפשר לנו להיזכר באותם רגעי קסם בכל רגע נתון. אבל כמעט חצי שנה אחרי המשחקים, נראה שעיקר העניין  הוא עדיין לאיזו ספורטאית יש יותר לייקים בפייסבוק ועוקבים בטוויטר ומי "עסוקה יותר", במקום לספר לנו על התכניות שלהן לעתיד.

ומה אתם חושבים?

נהניתם? שתפו עם חברים:

תגובות פייסבוק

תגובות

השאר תגובה





פרוייקט בגדי גוף יד שנייה למען הכלבים שבצל