להקת קרפדות טיילה ביער, כשלפתע נפלו שתי קרפדות לתוך בור עמוק. שאר הקרפדות התגודדו יחד מסביב לבור. כשהן ראו כמה הבור עמוק הן צעקו לקרפדות שנפלו:
"הלו, אין לכן סיכוי לצאת מהבור בחיים… תוותרו, חבל לכן בכלל להתאמץ!"
לקרפדות שנפלו לא היה חשק לוותר על חייהן בכזאת קלות. הן התעלמו מהצעקות והסימנים של חברותיהן מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל הכוח, בזמן שהקרפדות בחוץ ממשיכות לצעוק ולסמן להן בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להן סיכוי… "עזבו, בחיים לא תצליחו לצאת מכאן…"
אחת הקרפדות שמעה בעצתן וכשאפסו כוחותיה היא פשוט נכנעה ומתה בקרקעית הבור. הקרפדה השנייה לעומת זאת לא ויתרה – היא ניסתה בכל הכוח לצאת בשעה שהקרפדות מסמנות לה בתנועות וצועקות "חבל לך על המאמץ… אין לך שום סיכוי… תפסיקי ופשוט תקבלי את זה שלא תצאי משם בחיים״.
בכל זאת הקרפדה המשיכה לנסות- היא קפצה אפילו חזק יותר, ניסתה וניסתה ובסופו של דבר ניתרה כל כך חזק והצליחה לצאת החוצה מהבור. חברותיה ההמומות שאלו אותה:
"איך עשית את זה? הבור כל כך עמוק…"
בשפת הסימנים הסבירה להן הקרפדה כי היא חירשת, היא לא שמעה מה הן אומרות, ופירשה את קריאותיהן הנרגשות כמילות עידוד…
לסיפור הנחמד הזה יש מוסר השכל מאוד חשוב, שמתקשר גם לתחום הספורט – ״החיים והמוות ביד הלשון״. הקרפדה (שלצערה) שמעה את קריאות ה״עידוד״, איבדה תקווה, איבדה מוטיבציה, הבינה את מר גורלה ופשוט נכנעה. הקרפדה החירשת לעומת זאת, יכלה להבין רק את תנועות הידיים, שנראו לה כעידוד. היא היתה בטוחה שהיא אוטוטו יוצאת מהבור ולרגע לא חשבה לוותר. תנועות העידוד עזרו לה להמשיך לנסות ולבסוף היא הצליחה לצאת מהבור בחיים.
ומה לזה ולהתעמלות? בוודאי כבר הבנתם שהעידוד מתקשר כאן גם לעידוד של בנות הנבחרת אחת את השנייה בזמן תחרות, באימון או בכל מקום בו הוא דרוש. כשמישהי עולה על מכשיר, קריאות העידוד מהבנות האחרות ומהקהל נותנות מוטיבציה ועוזרות, כל עוד הן חיוביות כמובן. אבל כמו שהן יכולות לעזור, מילה שלילית אחת יכולה גם להרוס תרגיל שלם, וכשמתעמלת נופלת מהקורה בפעם השלישית, מספיקה מילה אחת קטנה שתתגנב לאוזניה ממישהו שיושב בצד כמו ״הלך עליה״, כדי לגרום לה לא לעלות על המכשיר ולסיים את התרגיל. המילים שלנו, גם אם נאמרות בשקט, עשויות להישמע. בכוחן להציל או להכשיל.
הדבר נכון לא רק כשמדובר בביצוע תרגיל, בנפילה, בטעות קטנה. עידוד הוא קריטי גם כשמדובר בתקופת ״דאון״ ארוכה בה מתעמלת חווה למשל מחסום מנטלי כפי שכבר כתבנו עליו, או פרק זמן ארוך בו הנבחרת לא חווה הצלחות בתחרויות.
ובעוד אנחנו שומעים מדי פעם סיפורים מעולם הספורט על אלופים שלקחו את חוסר האמונה בהם והפכו אותה לאתגר, ובכך הצליחו – תהיו בטוחים שמאחורי ״עדר״ חסרי האמונה היו מי שכן ידעו שהם מסוגלים ובילו איתם ימים כלילות באולם ובמגרש כי ידעו להגיד את המילים הנכונות ולהחדיר בהם מוטיבציה.
המסר כאן הוא לשני הכיוונים – גם למתעמלים עצמם, שחווים לעתים רגעים קשים ושומעים ״דיבורים״ לא נעימים מהצד או מאחורי הגב- נסו להיזכר בסיפור וזיכרו שבידכם ההחלטה אם לשמוע, להקשיב ולקחת ללב – או להיות ״חירשים לרגע״ ולהסב את השליליות למקום של מוטיבציה, כמו הקרפדה. ולאלה שעומדים מהצד גם כדאי להיזכר בסיפור כשרואים מישהו שזקוק לעידוד – כדי לעזור לו ״לצאת מהבור״.
🙂
