באחד הימים של תחילת יוני ביקשנו בעמוד הפייסבוק שלנו ממתעמלות עבר ישראליות ליצור איתנו קשר ולענות על שאלון קצר. את המטרה של ה״ראיון״ הוירטואלי שיצרנו לא כתבנו בפוסט עצמו, רצינו שהתשובות יהיו כנות ולא מכוונות לקראת נושא או אירוע מסויים. עכשיו הזמן לספר שהתזמון לא היה מקרי. בין ה-21 ל-24 ביוני תתקיים בהדר יוסף אליפות ישראל לדרגות הצעירות (עד ג׳וניור). מדובר בתחרות הגדולה של השנה עבור רוב המתעמלות שיגיעו להתחרות. הן עובדות קשה כל השנה, עוברות מחנות אימונים ותחרויות במשך העונה וזאת התחרות אליה מתנקזים כל שעות האימונים, הלימוד של אלמנטים חדשים, ליטוש וניקיון התרגילים, הצגתם לקהל ההורים והצופים וכמובן – התחרות עצמה שבסופה יוכתרו אלופות ישראל חדשות. עבור רבות מהמתעמלות אליפות ישראל זה האירוע שיחקק בזכרונן גם הרבה שנים אחרי שיסיימו את הקריירה התחרותית. מטבע הדברים, עבור חלק מהמתעמלות תהיה זו תחרות מוצלחת והן יצאו עם חיוך גדול, בעוד שלאחרות ייתכן ויילך קצת פחות טוב – אולי הלחץ ישחק תפקיד מכריע, אולי המעמד יערער את הביטחון ואולי, כמו שקורה בסיטואציות רבות בחיים, הן פשוט יקומו על הצד הפחות טוב שלהן באותו יום. בדיוק בשביל זה אנחנו מביאים בפניכם את המחשבות, הזכרונות והחוויות של 22 מתעמלות העבר שלשמחתנו לא רק נענו להשתתף בכתבה אלא גם ריגשו אותנו בתשובות מעניינות ובמסרים חשובים. מלבד לספר על תקופת הקריירה שלהן, ארוכה או קצרה ככל שהיתה, ביקשנו מהן לתת עצה או טיפ למתעמלת הצעירה שמתמודדת כיום עם מה שהן עברו פעם, כדי לגרום לה להבין שהתעמלות זה לא רק ספורט, אלא הרבה מעבר- שלומדים גם מההצלחות וגם מהרגעים הפחות טובים, שתחרות היא הרבה יותר מזכייה בגביע ומדליה ובעיקר – שתלמד ליהנות מהדרך, כי אלו הימים והאירועים שיעצבו לה את החיים גם הרבה שנים לאחר מכן.
מתעמלות העבר שישתפו אתכם מיד בחוויות שלהן אינן עוסקות היום באופן ישיר בהתעמלות, כלומר אינן מאמנות, שופטות או כאלו שמעורות באופן יומיומי בענייני הענף כעיסוק העיקרי שלהן. זו היתה דרישה שלנו – רצינו לראות כיצד תקופת ההתעמלות השפיעה ומשפיעה עליהן עד היום, גם כשהן עוסקות בדברים אחרים לחלוטין. בין המרואיינות ישנן נשות מחשבים, קוסמטיקאיות, מעצבות גרפיות, נשים מתחום משאבי אנוש, כאלו שעוסקות כיום בענפי ספורט אחרים, סטודנטיות וגם חיילות בצה״ל שסיימו לפני זמן דיי קצר את הקריירה התחרותית שלהן לצד מתעמלות משנות השבעים, השמונים והתשעים. בנוסף, לא הגבלנו את ההשתתפות לענף התעמלות המכשירים בלבד, וגם לא הכרחנו את המשתתפות להזדהות, כך שחלק מהתשובות אנונימיות.
שנתחיל?
ביקשנו ממתעמלות העבר לספר לנו מהי האסוציאציה הראשונה או הזיכרון הכי חזק שעולה להן לראש כשמזכירים להן את תקופתן כמתעמלות. היו כאלה שמיד נזכרו ב״ג׳ל הנצנצים עם הריח החזק״ בו השתמשו לתחרויות, הקוקו המתוח והחזק שנתמך על ידי המון סיכות מתכת, בגדי הגוף והטייצים, הריח הדומיננטי של אולם ההתעמלות בו בילו כל יום כמו גם ריחות של מזרונים ושל זיעה, המגנזיום שליכלך את הכל, היבלות שגרמו תרגילי המקבילים, חדר האוכל בוינגייט והפנימיה שפעלה בשנות התשעים ועוד. מלבד סממנים חזקים של ריחות ושל לבישת בגדי הגוף וההתארגנות לאימונים ולתחרויות, יש גם זכרונות כמו ״לחזור כל יום הביתה עם פציעה חדשה, ולהיות גאה בה!״ כפי שמספרת ענבר, מתעמלת לשעבר במכבי קרית אונו וכיום סטודנטית לתואר שני. שי אדר, שהתעמלה בנבחרת האקרובטיקה של ענבל מאיו במודיעין וכיום דוקטורנטית לביולוגיה שממשיכה לעסוק באקרובטיקה וקרקס כתחביב, מספרת שמה שזכור לה בעיקר הן הנסיעות המשותפות באוטובוס לתחרויות ולהופעות.
שי לב-ארי (גלייני) נזכרת בהרגשת השייכות לנבחרת, להיות חלק מקבוצה ולייצג את העיר ואת המדינה. לב-ארי התעמלה בחוג ברעננה בשנת 1994 ולאחר מכן עברה לנבחרת תחת ידיה של גלית פסטרנק-אור. היא זכתה באליפות ישראל לדרגה ב׳ בשנת 1998 וייצגה את ישראל במספר תחרויות בינלאומיות.
עוד דברים שהמתעמלות מיד נזכרו בהם היו תחושת העייפות בסיום האימון – ״עייפות טובה, שמרגישים כל שריר בגוף״, אימוני הקורה המפחידים והחימום המשותף עם כל בנות הנבחרת.
דגנית חרמון (בעבר דוד), משתפת אותנו בזיכרון מאוד חזק שלה – ״כשאני נזכרת בתקופתי כמתעמלת אני נזכרת באולם ההתעמלות של הפועל קריית ביאליק, אולם קטן עם אבזור מינימלי, היה לנו פס אקרובטיקה אחד, מקבילים מדורגים ועוד בד בודד, 2 קורות וסוס קפיצות אחד. בחורף היה קפוא ובקיץ לוהט, ברור שלא היה ממוזג.״, היא מספרת ומוסיפה – ״אני זוכרת היטב את הריח של המזרנים, את רעש הגשם ביום חורף גשום, את סטודיו המחול הקטנצ'יק שהיה בסוף המסדרון. אני זוכרת את המשמעת, לא היה דבר כזה לאחר, מי שאיחרה מצאה את עצמה בדרך הביתה, כושר זה כושר ללא עצירות או עיגולי פינות ובעיקר אני זוכרת את השמחה והאושר לצד האכזבות וההתמודדויות. היה קשה אין ספק, אבל בסוף העונה כשהתחרויות הגיעו והעבודה הקשה הובילה לזכיות והישגים אז כבר לא זוכרים שהיה קשה אלא שהיה שווה. חרמון התעמלה בהפועל ביאליק אצל מירב שניידר, רותי רביץ, מירב מרק ורותי גבל (ז"ל) ונזכרת גם ב״חנות הפינתית בקריית מוצקין שם גרתי, שהחזיקה בגדי גוף לא כמו של היום מנצנצים וצבעוניים אלא פשוטים שהיום אף מתעמלת לא היתה מסתכלת בכלל לעברן. אני זוכרת את מלאי בגדי הגוף שהיה לי ושהמאמנת שלי מירב שניידר הביאה לי כמתנה בגד גוף מיוחד בצבע טורקיז מקושקש שמאוד אהבתי.״ כיום בנותיה של דגנית עושות את צעדיהן הראשונים בענף באגודת מכבי פתח-תקווה.
אחד הדברים שהכי עניינו אותנו לדעת, ועשויים לשמש גם את מתעמלות ההווה בכך שיסייעו להן להבין שבעצם היותן כל יום באולם האימונים הן לומדות הרבה מעבר לאלמנטים, הוא מה תקופת ההתעמלות תרמה גם בהמשך החיים הבוגרים של מתעמלות העבר – מבחינת ערכים לחיים, ההשתייכות לנבחרת, האימונים וההתמודדויות עם הצלחות וכשלונות.
הדר שטראוס, מתעמלת לשעבר במטה אשר, מספרת על כך ש״תקופת ההתעמלות תרמה לי בכך שהיא לימדה אותי להיות חלק מקבוצה, איך לקבל את כולם, איך זה לנצח אבל גם איך זה להפסיד״.
אורן קריאף, שהתעמלה באגודת עלה רעננה בעבר וכיום קצינה בקבע, מספרת שלמדה כיצד להתמודד עם פחדים – ״כשהייתי במשבר בגלל תרגיל בקורה, המאמנת שלי ניסתה לגרום לי לצאת מהמשבר ואמרה שהכל בראש ואז היא דימתה את הפחד שלי לפיל ורוד, ואמרה- אם אני אגיד לך לא לחשוב על פיל ורוד, על מה תחשבי? על פיל ורוד.. בדיוק כמו הפחד״.
עדן, מתעמלת מכבי ירושלים ופורבץ ג׳ים בעבר, מספרת כך: ״תקופת האימונים תרמה לי בפיתוח השרירים ועיצוב הגוף ומעבר לכך זה דאג לי למסגרת של אחרי הלימודים, מסגרת שאליה אני מחוייבת להגיע מספר פעמים בשבוע״, והוסיפה – ״בהתעמלות מתקדמים במשך הזמן וכל הצלחה חדשה משמחת אך אסור לשמוח יותר מידי כי אי אפשר לדעת מתי תגיע הנפילה, ענף הספורט הזה עוסק בנפילות יומיומיות וצריך לדעת להתגבר ולקום בחזרה על הרגליים. אם על כל נפילה שלי הייתי מתעכבת ונתקעת – לא הייתי מתקדמת לשום מקום״. עוד מספרת עדן שההתעמלות לימדה אותה להכניס את החיים לפרופורציות ולאיזון ומעבר לכך אולם האימונים היה המקום שלה לפרוק את כל המתח והעצבים ולנקות את הראש.
ניצן הרשקוביץ, מתעמלת הפועל ראשון לציון שבקרוב תחל ללמוד בקורס מדריכים, מספרת שההתעמלות ״לימדה אותי מהו לוח זמנים, ושצריך להספיק מקסימום במינימום זמן כמו גם בגרות מנטלית, אחריות על זמן, בריאות וכל דבר שקשור באחריות אישית וחוזק מנטלי, שגבר עם הזמן״.
שי לב-ארי מספרת על כך שההתעמלות סייעה לה בתחומי הישגיות, התמדה, ״שקט פנימי שעוזר לי להתמודד עם כל אתגר, יכולת לתפקד באופן מיטבי במצבי לחץ ומשבר, להמשיך הלאה בכל הכח גם אחרי כשלון וחשיבות של עבודה קשה״.
מלכה, שהתעמלה עד גיל 12 וכיום תרפיסטית במוסיקה במקצועה, מספרת שההתעמלות לימדה אותה ״להשקיע במה שחשוב לך, פיתוח יכולת התמודדות עם קשיים ותיסכולים, התמדה, סבלנות, התארגנות וניצול יעיל של הזמן, ראייה קדימה והבנה שלוקח זמן עד שמשיגים את המטרה, שזה תהליך וגם – לא פחות חשוב, להמשיך בפעילות גופנית כלשהי…״.
הילה אלפי אהרון, שהחלה את דרכה בהפועל ת״א ולאחר מכן בעתודה עם מיכאי וסילבי ברשטיין, בנבחרת ישראל ובפנימיית המחוננים בווינגייט (התעמלה בין השנים 1982-1991), משתפת – ״אני חושבת שתחושת היכולת שלי התעצמה, ההתעמלות גרמה לי להרגיש שהכל קטן עלי ושאין משהו שאני לא יכולה לעשות. הבנתי גם שלשם הצלחה אני נדרשת להשקיע המון מאמץ, ערך ההתמדה מאוד מוטמע בי וגם הערך להישגיות – שאם טובים במשהו צריך להשקיע בו וללכת איתו עד הסוף, אני מרגישה את זה מאוד בהתנהלות מול הבנות שלי״. כיום אלפי אהרון עוסקת כמאמנת אישית ועובדת בעיקר עם אמנים.
גם דגנית חרמון מספרת על הערכים שהענף הטמיע בה – ״"אין דבר העמוד בפני הרצון" עבורי זו אינה סיסמא – אלו החיים. ההצלחות מגיעות רק בעבודה קשה, אין הקלות ואין ויתורים. תחושת המסוגלות שמתפתחת כאשר מתגברים על הפחדים וצולחים מכשולים ואתגרים זו מתנה לחיים. אני באופן אישי שמתי לב שאני לא מסוגלת לאחר ויודעת לעמוד בזמנים ואין לי ספק שהמקור הוא מהתקופה הזו״. היא גם מוסיפה על מה שעצם ההשתייכות לקבוצה נתן לה – ״היום אני נמצאת בעבודה שאמנם כל אחת מהצוות היא אישית, אך כולנו חייבות לעשות כמיטב יכולתנו על מנת להצליח, בדיוק כמו מתעמלת אחת בתוך נבחרת אשר מבצעת את התרגילים על הצד הטוב ביותר וכך תורמת בניקוד הקבוצתי״.
דין גביש, מתעמלת עלה רעננה בעבר שממתינה כיום לגיוס, מספרת בין היתר על פן נוסף שההתעמלות לימדה אותה – הפרגון לבנות אחרות – ״ההתעמלות לימדה אותי שעל מנת להצליח בחיים צריך להקפיד ולחכות לתוצאות בסבלנות, ששום דבר לא בא בקלות, בנוסף למדתי משמעת עצמית גבוהה, תחרותיות אך עם זאת לשמור על הכל מאוזן ולפרגן למנצחות, שכישלון זה לא סוף העולם ושלכולם יש מעידות אך על מנת לצאת מכישלונות צריך לשאוף להצלחה״.
הנה עוד תכונות שמתעמלות העבר מספרות שפיתחו בזכות תקופת הקריירה התחרותית שלהן:
-
אין דבר שהוא בלתי אפשרי, יש דברים שהמחיר שלהם לא משתלם (למשל אלמנט שהסיכוי להיפצע בו גבוה מדיי). מאז ועד היום נשארתי תחרותית כלפי עצמי – להתעלות על עצמי בכל דבר שאני אוהבת
-
היכולת לא לוותר, היכולת להתמיד, להאמין בעצמי ולהיות נחושה- לדעת לדחוף את עצמי גם כשקשה ולא לוותר
- להפסיד בכבוד, להתמיד, לשמור על לוח זמנים, להיות אחראית יותר
-
לדעת מה זו עבודה קשה, התמדה, להיות חלק מקבוצה, לפתח ביטחון עצמי, יכולת להופיע מול קהל, לשאוף להצליח ולהציב לעצמך אתגרים שתגיעי אליהם בעתיד
-
ההתעמלות ללא ספק היוותה את הבסיס לחיים הבוגרים שלי, פעילות גופנית כערך עליון, יצירת קשרים חברתיים לכל החיים, התמדה, נחישות, עבודה קשה, התמודדות חברתית, אחריות. כל מה שאני היום הוא בזכות השנים שלי בקבוצה הייצוגית
-
משמעת, דבקות במטרה, התמודדות עם כשלון
-
לא לוותר כשקשה, כל כישלון מביא להצלחה
-
חוזק נפשי, התמדה, כח רצון
-
יחסי חברות אמיתיים למרות התחרותיות.
כפי שאפשר להבין, התקופה הזאת משפיעה עד היום על אותן מתעמלות שעבורן האימונים והתחרויות הם זיכרון ישן ונוסטלגי. מתעמלת שמתמודדת בימים אלה עם הקשיים הפיזיים והנפשיים שדורשים האימונים הארוכים והמתח של התחרויות, מעצבים את דמותה כאדם בוגר, אחראי, שיודע להתמודד עם הצלחות וכשלונות, שיודע לבסס קשרי חברות אמיתיים, שיודע כיצד להתנהל כחלק מנבחרת ועוד כל כך הרבה דברים שלאלו שאינם לוקחים חלק בספורט תחרותי בכלל או בענף ההתעמלות בפרט, יכולים לקחת שנים ארוכות להבין וללמוד להתמודד איתם.
ביקשנו לשמוע על חוויות משמעותיות שחרוטות בזכרונן של המתעמלות עד היום. חוויות טובות ופחות טובות שהשאירו בהן חותם. שי אדר מספרת על רגע משמעותי עבורה ועבור המאמנת שלה שממשיך בקו ישיר את הדברים שנאמרו קודם בהקשר של ההתמודדות עם ההצלחות והכשלונות בענף זה. ״הייתי ממש קטנה, כיתה ה׳ או ו׳״, נזכרת אדר, ״והמאמנת לא הרפתה ממני עד שעשיתי פליק-פלאק על ספסל/קורה. עשיתי עשרות חזרות עד שהצלחתי. המאמנת היתה איתי כל הזמן, שמרה עליי ובעצם לא נתנה לי לוותר או להיכשל, היא עודדה אותי מלא״. גם לעדן יש זיכרון חד שלימד אותה להתגבר על פחדים – ״הזיכרון שבכל פעם שאני מסתכלת על טרמפולינה אני נזכרת בו הוא הנפילה – נפלתי בצורה קשה שגרמה לי לטראומה מכל מה שהוא לא על הקרקע. חצי שנה לא התקרבתי לטרמפולינות, עד שהבנתי שאני עושה טעות בכך שאני נותנת לנפילה קטנה להשפיע על כל מה שאני אוהבת לעשות, ועם הרבה עבודה של מדריכה שהייתה צמודה אליי התגברתי על הפחד הגדול״.
מתעמלת עבר נוספת, מאגודת מכבי חיפה (העדיפה להישאר אנונימית) וכיום אם לשניים ועובדת כמנהלת מוצרים בחברת תרופות, מספרת גם היא על אירוע שנחרט בזכרונה – ״אימון מסכם לפני אליפות ישראל. אחרי יותר מחודש שאני מסרבת לרדת מהמקבילים ללא שמירה (אחרי שירדתי בדאבל סלטה וחטפתי מכה מהבד…) אני מחליטה שהגיע הזמן. עולה לתרגיל ויורדת לבד, ואפילו עומדת״.
שי לב-ארי נזכרת במשהו שנאמר לה ונחקק בזכרונה כל השנים האלו – ״בפעם הראשונה שזכיתי באליפות ישראל העניק לי את הגביע חבר איגוד ההתעמלות שאמר לי משפט שעד היום מתווה את דרכי בהרבה תחומים- קשה להשיג את המקום הראשון, אבל עוד יותר קשה לשמור עליו״.
גם מלכה מספרת לנו על זיכרון חזק שלה – ״למדנו באימון אלמנט חדש על המקבילים, והצלחתי אותו בנסיון הראשון שלי. באימון שלאחר מכן קיבלתי על זה בובה במתנה. אני זוכרת את תחושת הפליאה והשמחה הגדולה על ההצלחה, וגם, קבלת הבובה היתה משמעותית לא בגלל שזה פרס, אלא בגלל שזה הראה לי שגם המאמנת שלי מעריכה את זה ולא לוקחת את זה כמובן מאליו״.
קרן להב, חברת נבחרת ישראל לשעבר שהתאמנה אצל מיכאי וסילבי ברשטיאן, מספרת על זיכרון שלה מאליפות העולם באינדיאנפוליס בה השתתפה בשנת 1991 ומזכירה לנו שכולנו אנושייים ובתחרויות הכל יכול לקרות, במיוחד הבלתי צפוי- ״אליפות עולם – תרגיל קורה, עושה את כל האלמנטים באופן מושלם ואז מגיע גלגול קדימה פשוט. פתאום מוצאת את עצמי נופלת מהאלמנט הפשוט הזה שמעולם לא נפלתי ממנו. כל חייך התאמנת לרגע הזה… ובשניה אחת ובסוף תרגיל קורה מקסים…מתפקשש לך״.
נועה קרן ברכה, מתעמלת עבר בהפועל ת"א שזכתה באליפויות ישראל בתרגילי קרקע וקפיצות, מספרת על כך שהזיכרונות החזקים הם כמובן מניצחונות, מדליות וגביעים, אך ״הזיכרון הכי משמעותי הוא שבכל פעם שהחלטתי לעזוב זו הפכה להיות התקופה הכי מוצלחת שלי, לכן נשארתי כל כך הרבה שנים״.
גם דין גביש מספרת על זיכרון שברגע שקרה היה נראה לה כאילו סוף העולם הגיע – אבל היא למדה לתעל אותו לתכונה חיובית – ״בתחרות הראשונה שלי קיבלתי בלאק אאוט באמצע התרגיל בקרקע ושכחתי את התנועות. למרות שהמאמנת הייתה מולי וניסתה להראות לי את התנועות כדי שאמשיך, כל כך נלחצתי וברחתי מהקרקע במהירות בוכה. באותו רגע זה היה נראה לי סוף העולם אבל היום אני לוקחת את זה כחוויה ונעזרת בזה להתמודד במצבי לחץ״. מתעמלת עבר נוספת, שהעדיפה להישאר אנונימית, מספרת על כוחן של מילים וכמה הן יכולות להשפיע- ״התחלתי להתעמל בגיל מאוד מאוחר (13) ואחרי חצי שנה בעממי אבא שלי הגיע לאסוף אותי מאימון וזרק משפט (חצי בצחוק) שאני צריכה להגיע לרמה תחרותית. פחות מחצי שנה אחרי אותו אימון נכנסתי לנבחרת.״
לסיכום, וזה אולי החלק שהכי חשוב לנו להציג בפני הדור הצעיר של המתעמלות היום, בטח ובטח לפני תחרויות גדולות וחשובות – ביקשנו ממתעמלות העבר להעביר מסר או עצה שתוכל לעזור להן או אולי לקח שלמדו מהתקופה ההיא ויכול לסייע לאותן מתעמלות שעומדות בפני ההתמודדויות האלו כיום.
ענבר מייעצת למתעמלת הצעירה להמשיך לבוא לאימונים ״כל עוד כיף לך. אל תתני לאף אחד לשכנע אותך אם להמשיך או לפרוש. זאת תהיה תקופה שתזכרי לכל החיים גם אם את לא הכי מוצלחת או מוכשרת בקבוצה״.
גם הילה הורוביץ, מתעמלת בנבחרת האקרובטיקה של מזכרת בתיה בעבר שכיום חיה באוסטרליה, ממליצה להמשיך להתעמל כל עוד זה עושה טוב – ״אם יש לך את זה ואת לא יכול להפסיק לעשות גלגלונים ופליק-פלאקים בכל מקום – תתמידי, תציבי אתגרים ואל תפרשי או תפסיקי להופיע עד שכבר אין אפשרות אחרת, וגם אחרי כן תמשיכי תמיד להתעמל, גם בחוף או על הדשא, בשביל עצמך״.
גם לניצן הרשקוביץ יש מה לומר למתעמלות שמתמודדות עם רגעים מייאשים ושוקלות אם להמשיך או לפרוש – ״לא לוותר נקודה. כמה שהמצב נראה מתסכל, מייאש ומעצבן – להמשיך להתאמן כי זה משהו שאם הוא נמצא בך הוא שלך ואין מה לעשות. בתור מתעמלת שפרשה באמצע ועברה לאקרובטיקה ורצתה לחזור בגיל 16 להתאמן, הצלחתי – אבל הקושי היה כל כך גדול שאי אפשר לתאר וזה לא משהו שכולם יכולים לסבול ולעבור שנית. אני מציעה מראש לא לוותר כי אחר כך אי אפשר לחזור, עם כמה שהרצון גבוה והגעגוע גובר. לכן כדי למנוע את כל האכזבה – לא לוותר מראש״. להרשקוביץ סיפור מעניין – ״בגיל 13 בערך עברתי ממכשירים לאקרובטיקה למשך 3 שנים וזה לא קרוב בלו מעט להתעמלות מכשירים. מה לעשות, זאת הרגשת החמצה שאני כל-כך קרובה אך עם זאת כה רחוקה ממה שאני הכי אוהבת״, היא מספרת ומוסיפה – ״בגיל 15 החלטתי שאני אחזור לאולם בו התאמנתי (הפועל ראשל״צ) ואפעל כעוזרת מאמנת אך לא יכולתי לשבת בצד… באיזושהי תחרות הבנתי שזהו, אני חוזרת להתעמל ואחרי חודשיים של אימונים אינטנסיביים במיוחד הגעתי לתחרות של דרגה א׳ אופן אייג׳ וסיימתי במקום הראשון בכל הקטגוריות ובכללי אישי. המשכתי להתאמן חזק יותר והגעתי לתארים, אך באליפות ישראל למרות כל ההכנות לא הצלחתי לשמר את התארים. זה שבר אותי אך לא הפיל אותי אלא חיזק אותי והראה לי כמה אני מסוגלת באמת כשהגעתי ב0% כושר ל250% בחודשים ספורים והגעתי לדרגה א׳. זאת תקופה שלא אשכח בחיים (למרות הכישלון באליפות ישראל). זה הישג שבחיים לא אשכח וזאת הסיבה שלא אתן לאף מתעמלת אי פעם לעזוב כשאראה בה את האור שהיה אצלי בעיניים ואראה בה את הפוטנציאל שהיה חבוי בי״.
גם למלכה יש מה לתת מהניסיון שלה בהקשר של תקופות מאתגרות – ״חד משמעית, להתעמל רק אם את אוהבת את זה. ברגע שעושים משהו מהלב, מקבלים כח להתמודד עם כל מה שבא. דבר נוסף חשוב – לא להיות קשה עם עצמך. כשקורה משהו, כשיש תקופה קשה, לקחת נשימה עמוקה ולשמור על רוגע, להשאר ממוקדים במטרה. בהתעמלות אנחנו שואפים לביצוע המושלם, אבל חשוב להתייחס לזה כאל מטרה שמתכווננים אליה ולזכור שאנחנו רק בני אדם, ובעצם אין דבר כזה מושלם, כולנו עושים גם טעויות. מה שכן – חשוב ללמוד מהנסיון ומהטעויות לפעמים הבאות ולשאוף להמשיך ללמוד ולהתפתח״.
מתעמלת עבר אנונימית נוספת, שהתעמלה בהפועל ת״א, מוסיפה שההתעמלות היא ״הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי והדבר הכי טוב שהורי עשו זה ששלחו אותי לאימונים. המון משמעת עצמית וגוף בנוי שנשמר עד היום.״
הילה אלפי מזכירה למתעמלות שמדובר בתקופה קצרה אך משמעותית בחייהן – ״חשוב לדבר את הרגשות, לא לוותר כשמשהו לא עובד למתעמלת מול עצמה או מול המאמן, להשתדל ליהנות יותר ולבכות פחות. זו תקופה מאוד קצרה בחיים, היא לא חוזרת ונשארים ממנה רק זכרונות. לזכור שהיא ייחודית ולהגיד לעצמה כל בוקר כל הכבוד!״.
דגנית חרמון מוסיפה מניסיון העבר שלה וממה שהיא עוברת כיום עם בנותיה שממשיכות את דרכה בענף – ״בתי הגדולה מתאמנת במכבי פתח תקווה כבר 3 שנים. לכל מתעמלת יש תקופות של עליות ומורדות, כל אחת מתמודדת עם קשיים אלו ואחרים וכך גם היא. המסר שאני מעבירה לה כמתעמלת צעירה בתחילת דרכה הוא מסר של עבודה קשה ושהשקעה תוביל להצלחה, להסתכל על הדרך ולא על המקום בתחרות וליהנות מכל מה שרק אפשר, ליהנות מההצלחות הקטנות שהיא צוברת, מתרגיל שהיא מצליחה לבצע היטב לאחר ניסיונות רבים שלא צלחו, מתחרות טובה בה היא יוצאת בתחושה שעשתה את המיטב ומכל הרגעים הקטנים ששווים זהב.״ עוד מוסיפה חרמון על חשיבות התמיכה של המשפחה – ״אני מודה להוריי שפתחו בפניי את האפשרות להיות מתעמלת תחרותית, סייעו, עודדו, כיוונו וכמובן הסיעו הלוך וחזור לאולם ומהאולם. היום כאמא למתעמלת תחרותית אני יודעת עד כמה המשפחה חייבת להירתם ולנהל את חייה סביב האימונים, התחרויות ושגרת המתעמלת. זה לא פשוט אבל שווה״, היא מסכמת.
הנה עוד טיפים ועצות שליקטנו ממתעמלות העבר. תקשיבו להן – הן יודעות ומבינות בדיוק מה אתן עוברות ומתמודדות איתו כיום 🙂
-
אין דבר יותר חשוב מהבסיס. שום בורג ושום סלטה לא "שווים" אם הם לא מבוססים על טכניקה נכונה ושליטה מלאה בגוף. כשזה קל – זה הכי נכון ושום דבר לא יהיה קל אם לא נתאמץ להפוך אותו לכזה
-
לא לפרוש כשקשה, בסוף לא זוכרים את המשבר. זוכרים את החוויה, להמשיך להתמיד
-
להמשיך לנסות ולא להתאייש! לא להיכנע לפחדים!
- ליהנות מכל רגע ופשוט לעשות בלי לפחד, הפחד הוא המכשול הכי גדול
-
הדרך היא מאתגרת וכייפית, מתסכלת ומתגמלת… ההצלחות הן אדירות אבל מה שבונה אותנו אלה דווקא הכשלונות והקשיים. צריך לקבל אותם בהבנה ולדעת שמהם מגיעה הצמיחה הגדולה
-
לעסוק בספורט הזה מתוך אהבה אמיתית אליו, ליהנות ממנו, כשקשה להיזכר כמה ההתעמלות חשובה לך, להסתכל תמיד רחוק קדימה ולהבין לאן רוצים להגיע
-
הכי חשוב זה ליהנות כי הזמן עובר ואי אפשר לחזור אחורה. בסופו של דבר לא חשוב הניצחון או הכשלון אלא ליהנות מהדרך
-
אם זה מה שאת אוהבת לעשות, תשקיעי, תעבדי חזק, תתאמני, זה משתלם
- להשקיע גם בדברים נוספים כמו למשל לימודים וחיי חברה מחוץ להתעמלות
-
תחרותיות זה חשוב אבל במידה… להמשיך ולנסות עד שמצליחים!
-
לקחת את הכל כחוויה ולהבין שכדי להצליח חייבים לעבור גם כשלונות ואכזבות והכי חשוב לא לוותר!
לסיכום, כפי שאפשר לראות – החוויות שעיצבו את חיי מתעמלות העבר ממשיכות ללוות אותן עד היום. שי אדר מוסיפה בנושא זה – ״השנים שלי בנבחרת באקרובטיקה של ענבל מאיו במודיעין, פתחו לי את הדרך הזו של האקרובלנס בחיי הבוגרים. קהילת האקרו בישראל ענקית ואני חלק משמעותי בה. העיסוק באקרו משמעותי לחיי החברה שלי, לביטחון העצמי, לשמירה על כושר ואף ככה פגשתי את הבן זוג שלי. התחום שלי כיום הוא ליד ההתעמלות. אני כל כך מתרגשת לראות מתעמלות צעירות עם המאמנות שלהן. כל כך אוהבת את הענף הזה. התעמלתי מכיתה א' במכבים רעות אצל ענבל מאיו ורותי סלע. הייתי בנבחרת הייצוגית מכיתה ה׳ עד הגיוס לצבא. הקבוצה היא המשפחה שלי, האחיות שלי, עד היום!״.
