למה קשה להורים לראות את הילדים נכשלים? ואיך פרפרים יכול לעזור?

Share on facebook
שיתוף בפייבוק
Share on twitter
שיתוף בטוויטר
Share on whatsapp
שיתוף בווטסאפ
Share on email
שיתוף במייל

מעטות הפעמים בהן אני יושבת בקהל בתחרות התעמלות ואין מתעמלת שעולה ליציע ובוכה לאמאבא על הנפילה שלה. גם אם צווארה מעוטר מדליות- מקום ראשון, שני, שלישי, הנפילה – היא זאת שכואבת, מעציבה וממעיטה בערכם של הניצחונות האחרים בעיניה.

השבוע נחשפתי לבלוג נהדר שמיועד להורים למתעמלים/ות. הוא נקרא ג'ים ג'אג וכדאי לכם להקליק ולקרוא שם קצת. אחת הכתבות ששבתה את עיני, בעיקר אחרי התחרות האחרונה בה שוב ראיתי כמה משפיעה נפילה על מתעמלת בת שמונה שרק התחילה בספורט לפני שנתיים שלוש, מובאת כאן בפניכם, מתורגמת לעברית.

הכותבת, אמא למתעמלת בעצמה, מסבירה שאת הדברים הבאים היא לקחה ממחנכים ברחבי ארה"ב שמאיצים בהורים לתת לילדם להרגיש את חווית הכישלון. היא מסבירה שאם את/ה הורה למתעמל/ת, כנראה שהמילה "כישלון" ליד המילה "הילד שלך" עושה לך רע מאוד. ולמרות שאנחנו יודעים ומבינים שכישלונות עוזרים לבנות אופי, כשקורה משהו לילד אנחנו מיד רצים אליו ומנסים לתקן את הבעיות והטעויות שלו.

אבל למה בעצם? הנה כמה סיבות אותן הכותבת מונה ומסבירה עליהן:

  • אני מפחד שכשהילד שלי נכשל הוא ירגיש כאב.
    בואו נודה באמת – כישלון כואב. אף אחד לא עובר את החיים האלה בלי כאב. כואב לנו הלב עליהם, הם עבדו כל כך קשה כל השנה ולא רואים את הפרס. וכהורים, אנחנו רוצים שהכאב הזה לא ימוטט אותם, אנחנו צריכים לתת להם לחוות את זה כדי שיוכלו לחזור ולנסות שוב. "מתנת החוסן" הזאת היא מה שתגרום להם להבין שכאב בחיים הוא בלתי נמנע, אבל באותו זמן גם לדעת שיש להם את הכלים כדי להילחם ולעבור אותו ביום אחר.
  • אני מפחד שכישלון יגרור לפרישה
    לפעמים כישלון יביא אתו רצון לנטוש דרך מסויימת בה הלכנו. אבל במקום להיות חרדים מזה שכל כישלון יגרום לילד לפרוש ממה שהוא עושה, נצלו את ההזדמנות כדי ללמד אותו לעשות את הבחירה הקשה – להמשיך על אף הקושי. תימכו בו במקום להגן עליו.
  • אני מפחד שכשהילד לא מצליח, הוא יפתח הערכה עצמית נמוכה. 
    כישלון לא מפתח הערכה עצמית נמוכה. ברור, עצוב לנו אחרי חוסר הצלחה, אבל הערכה עצמית נמוכה מתפתחת בעקבות איך אלו שאנחנו אוהבים מתייחסים לנפילות שלנו, והאמונה בכוח שלנו להתגבר על מצוקות. אם אלו שאנחנו אוהבים מאוכזבים מאיתנו כבני אדם בגלל הכישלונות שלנו, זה סודק את ההערכה העצמית שלנו. הראו לילדים שאתם מעריכים אותם בלי קשר להישגים שלהם ולימדו אותם כיצד להתמודד.
  • אני מפחד שאם הילד נכשל הוא יגדל להיות לא מוצלח.
    אם כישלון היה מעיד על הצלחה, לא היו בעולם המצאות ופריצות דרך מדעיות. כישלון הוא חלק מהלמידה, וגם אם כישלון אומר שהילד לא יהיה מוצלח באחד המדדים, זה לא אומר שאותם מדדים הם אלו שיכלו להוביל אותו לחיים מוצלחים. אף אחד לא טוב בהכל.
  • אני מפחד שאם הילד נכשל זה אומר שמוסר העבודה שלו נמוך.
    אולי הילד כן ניסה, אבל לא הצליח? ואולי, הילד אכן לא עשה את המיטב, ואז הצדק הוא חלקי: לילד היה מוסר עבודה ירוד – בניסיון הזה. אבל זה לא אומר שמוסר העבודה שלו נמוך בצורה אוניברסלית, בכל התחומים. אף אחד לא יכול לתת 100% כל הזמן בהכל. אנחנו אנשים, לא מכונות.
  • אני מפחד שכשהילד לא מצליח, אחרים חושבים שאני הורה רע.
    לצערנו, בתרבויות רבות נהוג לשפוט את כישורי ההורות שלנו. אז כן – יש שישפטו אותך כהורה כאשר הילד שלך מתקשה. עזוב את זה. בעוד 20 שנה (ואם יתמזל מזלך – בעוד 20 דקות), אלו ששפטו אותך כבר לא יהיו בחיים שלך, אבל הילד שלך כן. תדאג יותר לילד שלך ופחות לדעות של אנשים אחרים.
  • אני מפחד שכשהילד לא מצליח זה אומר שאני הורה רע.
    מלבד הערות על כישורי ההורות שלך מאנשים אחרים, יותר מדי הורים מצויינים מודאגים אם הם עושים עבודה טובה. או, כמו שמישהו חכם אמר לי – "אם אתה מודאג שאתה הורה רע, כנראה שאתה הורה טוב, כי העניין הזה מדאיג אותך מלכתחילה".
  • אני חושש שכשהילד לא מצליח, אני צריך לבקר את הביצועים שלו כדי שישתפר. 
    כי איך אחרת אוכל לוודא שיצליח בפעם הבאה? לאט לאט. זאת לא תמיד העבודה שלנו לבקר את הילדים שלנו. כן, גם אם הפידבק שלנו חיובי. לפעמים זוהי האחריות של הילד עצמו לבדוק ולחשוב מה היה לא בסדר ולפתח את מנגנון ההערכה העצמית שלו. אנחנו יכולים להיות שם כדי לשאול את השאלות הנכונות ולהיות אוזן קשבת, אבל זה לא התפקיד שלנו להגיד לו מה היה לא בסדר.
  • אני חושש שכשהילד לא מצליח – זה אומר ששמתי אותו בסביבה לא נכונה.
    ציון נכשל לא אומר שהמורה לא טוב ועונת תחרויות לא טובה אינה מעידה על מאמן גרוע. כן, לפעמים הסביבה היא הסיבה, אבל לא באותה תדירות כפי שנהוג לחשוב. כשאנחנו בפאניקה, אנחנו נוטים להתקשר למנהל או למועדון אחר, כאשר בפועל עדיף שנירגע לפני שעושים דברים קיצוניים וסוגרים דלתות. הכישלונות של הילדים שלנו הם לא תמיד באשמתו של מישהו אחר.

אז מה עושים כשהילד לא מצליח? נמצאים שם בשבילו. מחכים לראות את התגובה שלו ומגיבים בהתאם. יכול להיות שהילד ממש בסדר עם זה שהוא לא כוכב הקבוצה שלו, או שהמתעמלת הרוסה מזה שלא העלו אותה דרגה. או שאולי, הילד פשוט יותר מודאג מהתגובה שלך מאשר שלו עצמו.

ואם הילד הרוס? תראה לו אמפתיה. תחבק אותו. תקשיב בלי להפריע. תן לו להוציא הכל לפני שעוברים לחיפוש פתרון. הימנעו מתירוצים או מהשתקות בסגנון "יהיה בסדר". אתם יודעים שיהיה בסדר. אתם מקווים שעמוק בפנים גם הילד יודע. אבל עכשיו פשוט תקשיבו לו. וכשסערת הרגשות תעבור, אולי תמצאו את עצמכם עוזרים לילד לחשוב, לשקול אילו לקחים הופקו ומה אפשר לעשות פעם הבאה. ויכול להיות שהעבודה שלכם כבר נעשתה, והילד יגיע לשלב הזה בעצמו.

ומה הקשר לפרפר שבכותרת אתם שואלים?

כותבת הפוסט נותנת כאן אנלוגיה שהיא מאמצת בכל פעם שהיא רוצה לקפוץ ולתקן דברים בשביל הילד שלה. זוהי אנלוגיה על הזחל והפרפר: כשהזחל עובר את השינוי בדרך להפוך לפרפר, הוא חייב להיאבק חזק כדי לצאת מהגולם. בתהליך הזה דם זורם לכנפיים שלו כך שהוא יוכל להתחיל לעוף. אם מישהו היה עוזר לפרפר וחותך לו את הגולם כדי שיוכל לצאת, הפרפר לא היה מצליח לעוף. המאבק עצמו הוא זה שנותן לפרפר כנפיים.

בכתבה ניתן ציטוט יפה מאת הודינג קרטר – "ישנם רק שני דברים שאנחנו יכולים לקוות לתת לילדינו –  שורשים וכנפיים. אהבה ללא תנאים היא השורשים. אמפתיה וחקר עצמי הם הכנפיים."

קשה לתת לילדים שלנו להיכשל, אבל זו אחת המתנות הכי טובות שאנחנו יכולים לתת להם.

Share on facebook
שיתוף בפייסבוק
Share on twitter
שיתוף בטוויטר
Share on whatsapp
שיתוף בווטסאפ
Share on email
שיתוף במייל

יש לך מה להגיד על הכתבה?

הפייסבוק שלנו מתעדכן על בסיס יומי. עקבו אחרינו: