ונסה אטלר יכלה להיות אחת המתעמלות המוכרות בעולם. אבל בהתעמלות כמו בהתעמלות, הדרך לתהילה רצופה באכזבות, שלעיתים עולות בהשתתפות באולימפיאדה.
ונסה היתה אחת המתעמלות המבטיחות של ארה"ב בשנות התשעים. היא ניצחה תחרויות רבות ונמנתה בין המובילות בתחרויות הגדולות בהן השתתפה. את הכרטיס לאולימפיאדת אטלנטה ב-1996 היא פיספסה בגלל גילה הצעיר ואת האולימפיאדה הבאה, שהתקיימה בסידני, היא גם נאלצה לראות מהבית, בעיקר בגלל הופעה לא טובה בתחרות המקדימה את המשחקים האולימפיים, שהיא המבחן הגדול ביותר של מתעמלות בארה"ב וקובעת מי תהיה בין שש הבנות שייצגו את המדינה ומי לא.
בעקבות אי ההצלחה להיכנס לנבחרת האולימפית, ונסה פיתחה בעיות רבות, בעיקר נפשיות, להתמודד עם הקריירה שעליה עבדה במשך כל חייה. היא הרגישה שמשפחתה לא אוהבת אותה כי איכזבה אותם, היא לא העזה לחזור לעולם ההתעמלות אותו כל כך אהבה והיא לא יצרה קשרים חברתיים רבים.
בצעד אמיץ, החליטה ונסה לספר לעולם את סיפורה, בדרך מקורית. היא נכנסה לבית של התכנית "מתחילות מחדש", בו נשים לומדות כיצד לשקם את עצמן. בבית היא קיבלה משימות שונות תוך סיוע פסיכולוגי ולאט לאט למדה איך לחזור למסלול חיים נורמלי ולהשאיר את העבר מאחור. בתכנית הכריחו אותה לחזור לאולם ההתעמלות, כדי להוציא את הטראומה שהיתה לה ממנו ובעיקר עבדו איתה על הקשר עם המשפחה שלה ועל דימוייה העצמי. היא סיימה בהצלחה את דרכה בתכנית ו"שוחררה" בחזרה למציאות.
הוידאו הבא מראה את סיפורה של ונסה והוא חשוב ביותר מאחר והוא מראה עד כמה חלום אולימפי שלא מתגשם יכול להשפיע על הספורטאי ועל מהלך חייו בכל התחומים. בתכנית ונסה למדה שסובביה ממשיכים לאהוב אותה גם אם היא לא הגשימה את הציפיות שלה, ואולי גם שלהם, ושלמרות שכל עולמה סבב סביב ההתעמלות והסיום היה טראומטי, זה לא אומר שאי אפשר לתקן את זה ולזכור את כל החוויה כדבר חיובי ומיוחד.
