המדליה שלכם, הזכייה של שניכם

הם נמצאים באולם בכל יום, בדיוק כמו המתעמלים והמתעמלות שלהם ולפעמים אפילו יותר. הם עובדים שעות נוספות גם בבית כדי לחשוב מה עושים באימון הבא, כדי לבנות תכנית אימונים לעונה הקרובה, להכין ימי גיבוש ומחנות אימונים ולא, כשהמתעמלים שלהם זוכים – הם לא עולים על הפודיום איתם כדי לקבל מדליה וכפיים מהקהל, למרות שההצלחה היא באותה מידה גם ההצלחה שלהם.

באולם ההתעמלות, המאמן או המאמנת הם האמא והאבא של כל מי שנמצא על המשטח. אליהם באים כדי לבקש משהו, כדי לספר על הצלחה קטנה, כדי לבכות, כדי לקבל חיזוק, כדי לקבל דקה של הקשבה. מתעמלים תחרותיים לעתים אף מבלים עם המאמנים יותר מאשר הם נמצאים בבית עם ההורים, שם כל אחד בחדר שלו ומדי פעם מגיחים ונתקלים אחד בשני לשיחה קצרה על "איך עבר היום?". שנים על גבי שנים, כל יום, לכמה שעות טובות – הספורטאים והמאמנים מבלים ביחד באולם. מאמנת יודעת בדיוק איך לשים לכל מתעמלת את המזרן על הקורה, כמה להרחיק את המקפצה וכמה חזרות היא צריכה לעשות על כל מכשיר. מאמן יודע שעובר על המתעמל שלו יום רע רק לפי המבט איתו הוא נכנס לאולם לפני האימון. הוא יודע איך ומה להגיד, כמה ללחוץ וכמה לשחרר.

ובכל זאת, לפעמים קורה שספורטאים נזכרים להעריך את התרומה הגדולה של המאמנים שלהם רק כמה שנים לאחר הפרישה, כשפתאום מבינים כמה מתגעגעים, וכמה הרגעים הקטנים של האושר, הכעס, הנזיפות וההצלחות עיצבו את חייהם ועזרו להם לעבור מכשולים שלפעמים בכלל לא קשורים לספורט. לפעמים, בתוך העשייה ובמהלך שנת אימונים אינטנסיבית, קשה למתעמל לראות את התמונה הגדולה ולהבין בדיוק למה המאמן מתנהג באופן כזה או אחר ועושה החלטות מסויימות. יכולות לעבור שנים עד שמצליחים לקבל את זה שגם דברים שנעשו פחות לטעמם, היו כתוצאה של הרבה שנות ניסיון ובעיקר – לטובתם של המתאמנים.

וכן, כמובן שאחרי כל אימון אומרים תודה, אחרי תחרות עושים שיחת הערכה וסיכום, אחרי תרגיל טוב (וגם לא טוב) נותנים חיבוק. אבל מתי בפעם האחרונה אמרתם למאמן שלכם תודה גדולה מהלב, תודה אמיתית על כל השנים שהוא שם בשבילכם, לא מוותר לכם, לא עושה הנחות, מבקש שתעלו שוב על הקורה רגע אחרי שנפלתם, כי הוא מאמין שאתם מסוגלים?

וונדי ברוס, מתעמלת אולימפית לשעבר (ברצלונה 92'), מצאה דרך מרגשת ומעניינת להודות למאמן שלה ובאותה נשימה גם לספר עד כמה הוא השפיע על חייה. באחת הכתבות בבלוג שלה (שאגב כל הכתבות בו מומלצות מאוד), היא מתארת את הקושי העצום שנאלצה לחוות דווקא בתחרות הכי חשובה של חייה, באולימפיאדה, כשמאמנה קווין בראון לא יכל לעמוד לצדה על המשטח כשהגיע תורה לקפוץ בתרגיל האחרון בהחלט בתחרות. לפי החוק, מאמנים של שתי המתעמלות הראשונות בנבחרת הם אלו שמקבלים את תפקיד המאמן הראשי ועוזר המאמן של הנבחרת האולימפית ויכולים לעמוד לצד המתעמלות, בעוד וונדי נכנסה כמתעמלת שישית מה שהשאיר את בראון בחוץ, רחוק מהמשטח ורחוק מהמתעמלת שלו, שכל כך רגילה שהוא לצדה בכל תרגיל, יודע בדיוק איך לכוון לה את המכשיר ומה להגיד רגע לפני שהיא עולה עליו. "הוא ידע אם אני נלחצת והוא ידע איך להרגיע אותי, גם בלי לדבר. הוא ידע מתי להתקרב ולשמור עליי ומתי לתת לי לעבוד לבד. הוא ידע איך אני אוהבת לשים את המגנזיום על הבדים ואיך לסדר לי את המזרנים. בראון ואני היינו צוות, אבל בתחרות הזאת הוא נאלץ לשים אותי בידי מאמן זר", היא אומרת.

ברוס יכלה ללכת לקבל הערות מבראון לאחר כל תרגיל, אבל אסור היה לו לעמוד לצדה. ולמרות הקושי, היא "הפציצה" בכל המכשירים. אפילו במכשיר האחרון, הקפיצות, היא עשתה בדיוק את מה שהיתה צריכה לעשות. זה היה המכשיר החזק שלה, אבל היא שנאה אותו, ובלי רשת הביטחון של בראון, החימום לפני המכשיר הלך רע והלחץ עלה. אפילו לגשת לקבל ממנו מילה אחרונה לפני הביצוע היא לא הורשתה. אבל מבט אחד אליו הספיק כדי לאשר לה שהיא מסוגלת. "הצצתי לכיוון שלו והוא נתן לי את המבט. הוא סימן עם הידיים ולחש 'זה שלך'. הנהנתי בראשי בהסכמה", היא מספרת. ואז, בשלווה מפתיעה שאפפה אותה היא הרגישה שהתרגיל שלה. ואכן – היא ביצעה אותו באופן מושלם, כשהקפיצה השנייה היתה אפילו טובה יותר מהראשונה. כולם בקהל הריעו, הנבחרת השתוללה, אבל אחרי ההצדעה לשופטים בסוף התרגיל, ברוס פשוט התחילה לרוץ – ירדה ממדרגות הפודיום, עברה את סטיב (המאמן של שנון מילר), עברה את בלה (קרולי), עברה את בנות הקבוצה שלה, רצה את כל הדרך אל הצד השני של האולם ישר לזרועותיו של המאמן שלה. "ברגע ההוא שבו יכולתי לתת לחברות מהנבחרת, לבלה  או לסטיב את החיבוק הראשון – משהו בי אמר לי שבראון הרוויח אותו. הוא זה שהיה שם לצדי כל השנים, הוא זה שהביא אותי לאולימפיאדה, הוא זה שרצה תמיד שאצליח, הוא זה שלא וויתר עלי. הוא היה התומך והמעריץ הכי גדול שלי, והוא זה שהגיע לו… החיבוק הראשון".

כדאי לקרוא את כל הכתבה, יש בה המון פרטים מרגשים וברוס מצליחה להעביר את התחושה ששררה באולם בצורה אמיתית כאילו הקוראים היו שם איתה.

הנה הקפיצה המושלמת של ברוס באולימפיאדת ברצלונה:

מצאנו לכם כמה רגעים מרגשים בהתעמלות, בהם אפשר לראות את הקשר החזק בין המתעמלות למאמנים, לאחר כל תרגיל:

קרלי פטרסון באחד הרגעים האהובים והמרגשים באולימפיאדת אתונה 2004, מבינה שמדליית הזהב בקרב-רב שלה, 20 שנה אחרי מרי לו רטון (דקה 02:12):

אליה מוסטפינה זוכה במדליית הארד על הקורה באליפות העולם 2014 (דקה 03:35)

https://www.youtube.com/watch?v=RhkhLDoaF-g

סבטלנה קורקינה מבינה שסיימה ראשונה וזכתה בתואר אלופת העולם בקרב-רב ב-1997 (דקה 02:03):

סנדרה איזבשה זוכה בגמר הקפיצות באולימפיאדת לונדון (דקה 02:45):

ולא נזניח את הישראלים שלנו, הנה רגעים יפים שהמצלמה שלנו תפסה, כולם מאליפות ישראל האחרונה שהתקיימה בירושלים:

צוף פלדון (הפועל ת"א), אלופת ישראל לבוגרות, בתרגיל הקרקע בו סיימה ראשונה:

הדר ברנע (ע.ל.ה רעננה), אלופת ישראל לנערות, בתרגיל הקורה שזיכה אותה בזהב:

אנדי טוריסקי (הפועל ת"א) בתרגיל המקבילים בו זכתה במקום השני:

לסיכום, רצינו בכתבה זו להזכיר כמה תפקיד המאמן משמעותי ומרכזי בחיי ספורטאי, לא רק בתקופה התחרותית אלא גם בשנים שאחרי הפעילות. מאמנים מקבלים לידיהם מתעמלים בתקופות הכי מעצבות בחייהם, ומונחת על כתפיהם אחריות גדולה. מלבד הרצון להביא להישגים ולקידום הספורטאי, מאמן יודע שעליו לדאוג גם לפן הפסיכולוגי, ולוודא שבריאותו הפיזית כמו גם הנפשית של המתאמן תקינה. וכשעובר עליכם יום פחות טוב, כשהתרגילים לא הולכים כמו שצריך, כשנראה שכולם מצליחים אלמנט ורק אתם לא, זיכרו שיש ממש לידכם באולם מאמן או מאמנת שגם הם לא תמיד קמים על צד ימין, וגם להם בא לפעמים להישאר בבית, אבל הם בכל זאת עושים מאמץ ובאים לאולם כדי שאתם תוכלו להגשים את החלומות שלכם. ועל זה, ראויה הערכה רבה ובעיקר תודה מדי פעם, זה יעשה למאמנים שלכם את היום, ויאשר להם שכל הדרך הארוכה והמתישה שהם עוברים אתכם במשך שנים שווה את זה.