"בשביל להתחיל צריך הרבה סבלנות ובעיקר יצירתיות"

את המשפט הזה אומרת מורן קלפנר, מאמנת קבוצת הליגה של רמת השרון. על א.ס. רמת השרון נכתב בעבר באתר. הפעם, מורן בעצמה מדברת על מהלך חייה שהובילו אותה לפתיחת הקבוצה, על ההתחלה הלא קלה בכלל, ההגעה להישגים הרבים והסיפוק הגדול שהיא מפיקה מהעבודה הקשה שלה.

מורן, 27, התחילה את חייה ה"התעמלותיים" בגיל 6, בדרך בה הרבה מתעמלות מגיעות לעולם (ולאולם) הזה. מספר מאמנים הופיעו בגן שלה ובחנו את הבנות. עם המכתב שקיבלה ובו זימון לאימון היא לא עשתה יותר מידי וגם כשהתקשרו וביקשו ממנה להגיע היא לא רצתה לשמוע על זה. מה שכן גרם לה לטרוח ולהתעניין בענף היה הסרט "נדיה", המספר על חייה של נדיה קומנצ'י. אחרי צפייה בו מורן החליטה שהיא רוצה להיות כמוה.

לאחר שהתעמלה שנתיים בבני הרצליה, מיכאיי ברשטיאן (המאמן של אלישיה סקרמון האמריקאית באולימפיאדת בייג'ין והאחראי על מתעמלות הפנימיה בוינגייט בארץ בעבר) ביקש להעביר אותה לפנימיה, ואכן מורן התעמלה בנבחרת שלו כארבע שנים, למרות שהיא לא היתה בפנימיה אלא הגיעה כל יום מהבית לאימונים. כשמיכאיי עזב גם היא נאלצה לפרוש, מאחר ולא מצאה קבוצה אחרת.

לאחר נסיונות כושלים ולא מספקים להתעמל בחוגים, מורן עזבה לגמרי את ההתעמלות, עד השחרור מהצבא שאחריו התחילה לעבוד בחוגים במתנ"ס. אחרי שנתיים עשתה קורס מאמנים ופתחה קבוצת ליגה שאת הבנות היא אספה בהתחלה מהחוגים.

למה דווקא מסלול עממי? מורן אומרת שקשה לה קצת עם ההגדרה של "מסלול עממי": "הליגה תחרותית לכל דבר והבנות עובדות קשה ומגיעות להישגים גבוהים", היא אומרת. היא מאוד מאמינה במסלול הזה, במיוחד לאחר הנסיון האישי שלה. בתור ילדה היא התעמלה במסלול התחרותי ולא ידעה מה זאת ילדות "נורמלית" – לא היו לה חיי חברה, לא חוויות ילדות מטיולים, הכל הסתכם באולם ההתעמלות. מסלול הליגה הוא יותר שפוי, לדעתה – ועדיין יש בו הישגים. "זה פשוט כייף!" היא אומרת.

במבט לאחור, מורן מסתכלת על הבנות שהתחילו להתעמל אצלה בגיל צעיר והיום הן ספורטאיות לכל דבר, בעלות משמעת עצמית גבוהה מאוד. היא אומרת שבשביל להתחיל ולהרים קבוצה, צריך הרבה סבלנות ובעיקר יצירתיות, מאחר ובדרך כלל באולם אין מספיק מכשירים וצריך להסתדר עם מה שיש כדי להביא את הבנות לדרגה גבוהה. את הקבוצה היא פתחה בלי שהיה מי שילמד אותה את הדרך והיא נאלצה לפתור לבד בעיות וללמוד על בשרה מטעויות, אבל כשהגיעו ההצלחות – הסיפוק היה גדול. "נורא חשוב הצוות איתו עובדים, אני משתדלת להפוך את הבנות למדריכות כשהן גדלות כדי שיעבדו ביחד איתי. היום כבר יש לי שלוש כאלה", היא אומרת.

בקבוצה ישנן בנות בדרגות 1-5 שמתאמנות 3 פעמים בשבוע, בין שעתיים לשלוש כל אימון. האימונים נערכים במתנ"ס קרית הצעירים ברמת השרון ו"למרות שאין הרבה ציוד, לומדים להסתדר עם מה שיש. לא מזמן ארחנו תחרות והיא היתה מכובדת מאוד", אומרת מורן. ההצלחה הראשונה של הקבוצה הגיעה בשנה השניה לפועלה. הבנות זכו במקום השני הקבוצתי ובשנה השלישית (שנה שעברה) הן זכו במקום הראשון – גם בקבוצתי וגם בקרב-רב. "אני בן אדם טוטלי מאוד ומקדישה את כל כולי למען הקבוצה. כשזכינו התרגשתי עד דמעות וכל הבנות צחקו עליי שנה אחר כך", מודה מורן.

השנה לקחה הקבוצה חלק במספר תחרויות והצליחה מאוד. לקראת אליפות ישראל הבנות עובדות במתכונת רגילה ומתאמנות על תרגילים חדשים. מורן מחכה לאליפות ומקווה שמי שתנצח זאת באמת תהיה הקבוצה הטובה ביותר. "אני גאה ומרוצה מהבנות שלי, אני אוהבת לראות איך הן מתמודדות כמו ספורטאיות עם כשלונות והצלחות ולומדות להתמודד עם לחצים. האווירה בין הבנות היא לדעתי זאת שתורמת להצלחת הקבוצה: הבנות מפרגנות, מעודדות, נרקמות חברויות עמוקות בין הבנות ומה שתמיד מרגש אותי זאת התמיכה הגדולה בין הבנות הגדולות לקטנות. אנחנו ממש משפחה אחת גדולה מרובת ילדות", היא אומרת.

לסיכום, מורן אומרת שהקבוצה מקבלת הרבה פרגון מצד העירייה. בשנה שעברה תלו בשבילן שלטים בכל העיר עם תמונה של הבנות ופרסמו כתבה בעיתון המקומי. הן משתדלות להופיע בכל מקום שמציעים להן, כמו בפורים וביום העצמאות בשנה שעברה. בנוסף, יש להן הופעת סוף שנה מסורתית שהיא אירוע גדול בפני עצמו. "הבנות נהנות מההופעות ומקבלות קצת פרסום בעיר. בנוסף, הן הוזמנו כמה פעמים להופיע בטלוויזיה. מה שחסר באמת זה ציוד, כי אין מספיק", מסכמת מורן.

אליפות ישראל של קבוצות הליגה תתקיים ב-5 ליוני בוינגייט. הכניסה חופשית והאווירה כייפית. בואו לראות את הנבחרת של רמת השרון ונבחרות נוספות מתחרות בתחרות הכי גדולה שלהן השנה. בהצלחה!