אתם ממש לא הייתם רוצים להיות סימון ביילס עכשיו

למי שמסתכל מהצד על עולם ההתעמלות והתוצאות של התחרויות הגדולות בשלוש השנים האחרונות, נראה שהדרך לזהב אולימפי סלולה לשני מתעמלים – קוהיי אוצ׳ימורה, שלא נותן לאף מתעמל להתקרב אליו למעלה הפודיום כבר מ-2009, וסימון ביילס – שמהרגע בו החלה להתחרות בבוגרות, השאירה אבק מאחוריה בכל אליפות עולם, לא רק בקרב-רב אלא גם בחלק מהמכשירים הבודדים.

שבעה חודשים לפי המשחקים האולימפיים בריו, שנחשבים ל״כלום זמן״ במונחי התעמלות, ביילס יודעת שהלחץ הגדול והציפיות ממנה נמצאים בשיא. אם היא קיוותה לשמור על הכתר שלה לפני כל אליפות עולם בשנים האחרונות, עכשיו העיניים שלה ושל קהל המעריצים של הענף נשואות לתחרות אחת, שמסתכמת בכמה ימים בלבד, באוגוסט בברזיל.

ביילס, אם תעקבו אחריה ברשתות החברתיות או תקראו ראיונות שלה מהחודשים האחרונים, נראית כרגיל – מחוייכת, שמחה, קופצנית. יכול להיות שהיא באמת מרגישה ככה, ויכול להיות שהיא שחקנית מעולה שיודעת להסתיר את ההתרגשות והלחץ מצויין. כך או כך, היא יודעת שלא משנה כמה לייקים עושים לה בטויטר (שרק לאחרונה הפך לרשמי), כמה חיזורים היא מקבלת מעיתונים גדולים שמבינים (סוף סוף) שהיא בדרך להיות הדבר הבא בעולם הספורט, כמה תארי ״ספורטאית השנה״ היא תקבל (כמו זה בו זכתה לפני חודש) ולכמה ימי צילום לספונסר החדש שלה (נייק) היא תצטרך להתפנות – הכל תלוי בתחרות אחת, בשעתיים של מתח ולחץ בגמר הקרב-רב בריו. שנים על גבי שנים של אימונים מסתכמים באותן שעתיים גורליות שיקבעו אם היא הולכת להיות הגבי דאגלס, הנסטיה ליוקין, הקרלי פטרסון או המרי לו רטון הבאה. כי לאנשים שאינם מעורים בהתעמלות מכשירים, אפילו לעיתונאי ספורט שנושמים תוצאות ומשחקים בכל יום, ממש לא משנה מה עשית באליפות העולם – משנה מה עשית באולימפיאדה. מאכזב? כן, אבל ככה זה.

ואם עוד לא השתכנעתם שלילדונת בת ה-18 הזאת יש כל כך הרבה על הכתפיים, במיוחד בחודשים האלה, העובדה הבאה בטח לא תעזור לה להורדת המתח – בעשרים השנים האחרונות, אף מתעמלת מכשירים שזכתה בקרב-רב באליפות העולם לא זכתה בתואר האולימפי. האחרונה שעשתה זאת למעשה היתה ליליה פודקופייבה האוקראינית שסיימה על ראש הפודיום באליפות העולם של 1995 ושנה אחר כך גם באולימפיאדת אטלנטה. מאז – כל זוכות הקרב-רב באליפויות העולם לא ראו זהב אולימפי לאחר מכן. ככה שאם מסתכלים על הסטטיסטיקה, היא לגמרי נגד ביילס, ואנחנו בטוחים שהיא יודעת את זה, מישהו כבר בוודאי טרח לעדכן אותה.

אבל, ויש כאן אבל גדול – ביילס זו ביילס.

הילדה שנלחמה להצליח כבר מגיל שלוש (חייבים הרי שתהיה מאחורי ההצלחה המסחררת סיפור אמריקאי שובר לב), היא לא המתחרה ה״רגילה״ בתחרויות. כולם בעולם ההתעמלות יודעים שביילס יכולה להרשות לעצמה טעויות גדולות ועדיין לזכות במקום הראשון. ראינו את זה באליפות העולם ובאליפות ארה״ב לאחר ששגתה ועשתה תרגילים מעט פחות יציבים מהרגיל. אנחנו לא מדברים פה על שון ג׳ונסון מול ליוקין, שטעות אחת קטנה של אחת מהן תעביר את התהילה לשניה. אנחנו גם לא מדברים על שלישיית לונדון – וויבר-דגלאס-רייזמן, שבחודשים שלפני המשחקים הראתה יציבות והקלפים היו פתוחים לגבי מי תעלה לגמר ומי תיקח את הזהב. הפעם מדובר בפנומנית, במתחרה שלא רק הוכיחה בשלוש השנים האחרונות שהיא כאן כדי לסיים את מה שהתחילה, אלא שהיא ממשיכה להשתפר ולעבוד על אלמנטים שאף אחת לפניה לא העזה לנסות.

ביילס נולדה באוהיו לאמא שנון, שהיתה באותה תקופה אלכוהוליסטית ומכורה לסמים. לאחר שרשויות החוק שלחו את ארבעת ילדיה לבתי אומנה, נכנסו לתמונה סבה וסבתה של סימון והחזירו את הילדים לחזקת האם. זה לא החזיק יותר משנה, והסבים רון ונלי, שכבר חשבו שהגיעו לשלב בחיים בו הם יכולים לנוח וליהנות מהנכדים, הסכימו לקבל אליהם לבית הגדול ורחב הידיים בטקסס את סימון ואחותה הקטנה אדריה. ״היא חשבה שהיא אמא קטנה״, אומרת סבתה נלי, שאליה מתיחסת סימון כאם, בראיון לאתר BigStory. ״היא החליטה בשביל עצמה ובשביל אחותה הקטנה, כי זה מה שהיא ידעה לעשות תמיד״, היא מוסיפה.

ביילס ואחותה גרות כבר 15 שנה ביוסטון אצל הסבא והסבתא, דבר שלא התחיל בקלות, לדברי נלי, שלא הצליחה להתחבר אליהן כשהגיעו לחזקתה. שנתיים של ייעוץ נדרשו כדי לסגל את הבנות לביתן החדש, מה שלבסוף השתלם – ואפילו מאוד. כיום הבנות מחשיבות את הסבא והסבתא להורים, נהנות ממשפחה אוהבת וארבעה כלבים שעל הטיפול בהם סימון אמונה, כמו כל טינאייג׳רית ״רגילה״ עם מטלות בית. היא גם מחויבת לשבת לאכול עם המשפחה בשבתות, בלי תרוצים, ולא משנה כמה גדול הג׳טלג מהתחרות ממנה רק נחתה יום קודם לכן.

את סיפור החיים של ביילס אפילו המאמנת שלה, איימי בורמן, לא ידעה בתחילת דרכן של השתיים. לא בגלל שהיא שמרה אותו בסוד, אלא כי הוא פשוט לא נראה לה חשוב כל כך. עם שנון, אמה הביולוגית, היא שומרת על קשר קל והיא מגיעה לעתים לתחרויות שלה. אבל, אם סימון תגיע לראש הפודיום בריו, את התמונה המשפחתית היא תשמור לסביה המאמצים ולא לשנון. ״אנחנו לא מכניסים את שנון לתוך העניינים האלה כל כך כי הכל יכול להתפוצץ ולהפוך לעניין גדול״, אומרת סימון, ״אנחנו שומרים על אש קטנה״.

אם כן לביילס מצפים חודשים ארוכים של אימונים מפרכים ותחרויות יבשתיות חשובות. את רוב הימים היא מבלה באולם ההתעמלות World Champions Centre, שבבעלות הביילס עצמם. בימים אלה הם מתכננים להעביר את האולם להאנגר גדול יותר שיכלול גם מרכז אימונים לטאקוונדו ומרכז ספורט להורים, מקום שיגרום אפילו לחווה של הקרוליז, שנמצא 45 דקות נסיעה משם, להיראות מיושנת.

אז אם אתם יושבים עכשיו בנחת על הספה וקוראים את הכתבה הזאת, תחשבו טוב אם היתם רוצים להיות במקומה של ביילס בימים אלה, שכל העיניים עליכם, וכל רגע באולם ההתעמלות נחשב. שבעה חודשים של לחץ בלתי פוסק מצד עיתונאים, ספונסרים, אנשי ספורט, מאמנים ומי לא. כולם מצפים לאותו רגע בריו בו הרצף של ״אלופת עולם אבל לא אלופה אולימפית״ עשוי להישבר, בו ביילס עשויה לקבל את ההכרה העולמית לה היא כבר הגיעה מבחינת עולם ההתעמלות אבל עדיין לא מבחינת האנשים שלא מעורים בענף ומתעניינים בו רק בימי האולימפיאדה. אותו רגע שיחרוץ את גורל קופסת הוויטיז הבאה ואת המרואיינת אצל אלן דג׳נרס. ביילס יודעת שזה ה״מאני טיים״ שלה, וגם היא וגם אתם יודעים, שכן, הרבה אנשים היו רוצים להיות היכן שהיא כעת ולהגיע להישגים המדהימים שכבר הגיעה אליהם. ובהתעמלות כמו בהתעמלות – כל הלחץ, המתח, הקושי – הכל שווה, אם בסוף עונדים את מדליית הזהב האולימפית הנכספת. וגם אם לא, הרי ששיאי התעמלות היא כבר שברה, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנה לעולם. ״היא שורדת״, מסכמת נלי ביילס, ״היא ידעה לשרוד כבר מגיל מאוד צעיר״.