יום שישי, 10 בבוקר.
עשרות הורים ובני משפחה של הקבוצות המתחרות ממלאים את היציעים באולם הרב-ספורט בהדר יוסף בת״א ומחכים שהילדה שלהם תעלה להתחרות. היא תעבור בין ארבעת המכשירים: הקפיצות, המקבילים, הקורה והקרקע ובכל רגע נתון יהיה אפשר למצוא בקהל לפחות מישהו אחד שמסתכל למטה למשטח בגאווה ובהערצה, מכוון את המצלמה בנייד ולוחץ על כפתור ההקלטה. מאות מתעמלות יפקדו את האולם רחב הידיים בשמונה השעות בהן התחרות מתקיימת. מאות מתעמלות ופי שניים או יותר בני משפחה, שיתחלפו במקומות הישיבה אחת לשעתיים בסיום כל בית ויפנו אותם לבאים אחריהם. המחזה הזה יחזור על עצמו גם ביום שלאחר מכן בו מתחרות קבוצות גיל אחרות וגם ביום שלפניו. שלושה ימים של התעמלות מכשירים, שלושה ימים גדושים ועמוסים. ההורים, המאמנים, השופטים והמארגנים יתרוצצו באולם ממקום למקום והמתעמלות? הן בהיי. הן בהתרגשות שיא לקראת העלייה למכשיר, בריכוז אטומי בזמן ביצוע התרגיל ובאדרנלין גדול לאחר מכן כשהן עולות לקהל לעודד את בנות קבוצתן.
קצת קשה להיכנס לראש של מתעמלת בת עשר שפוקדת את אולם ההתעמלות כל יום ועושה עשרות אם לא מאות חזרות בכל שבוע על אותם אלמנטים ואותם תרגילים. היא מגיעה בשמחה ובאהבה לאולם, פוגשת את חברות נבחרתה והמאמנים ונהנית מכל פירואט, סלטה ושפגט. אבל היא הכי מחכה לרגע הזה, לשעתיים הקצרות האלה בימים של התחרויות בהן כל העיניים נשואות אליה. העיניים של אמא, אבא, האחים, האחיות, סבא, סבתא ואולי גם הדודים והדודות. כולם מסתכלים בגאווה על הכשרון הזה שמצליח לעלות על קורה דקה, להתהפך באוויר ולנחות בחזרה על הרגליים, או להתעופף בין שני פסים דקיקים על המקבילים ולקרוא תיגר על כוח המשיכה. ניוטון? מי זה? שם של מתעמל? שיעשה שני ברגים וחצי ואז נדבר על פיזיקה.
נחזור למתעמלת. היא תתעורר בבוקר ותסדר יפה את הדברים בתיק, תלבש את בגד הגוף הצבעוני ומדי הנבחרת שלה ותגיע לאולם האימונים. תיפרד מהמשפחה לאחר כ-40 איחולי הצלחה-ושבירת-רגליים (לא עלינו) ותמתין בסבלנות לרגע הזה בו יקראו לכולן לעלות על משטח התחרות, לצעוד לעבר הפודיום ולהסתדר בטורים לקראת הצגת הקבוצות לקהל. היא תלך ביחד עם חברותיה הטובות לפי קצב המוסיקה ותרים ידיים בגאווה כשיכריזו במיקרופון את שם קבוצתה.
בסיום הטקס הקצר אך החשוב הזה, היא תתפנה למכשיר הראשון שלה ותחכה שיגיע תורה להצדיע לשופטות ולהראות מה היא יודעת לעשות. כשהיא תרד מהמכשיר היא תרוץ למאמנת לקבל חיבוקים והערות על התרגיל ואז לחברות שלה, היחידות שמבינות לליבה ויודעות בדיוק איך היא מרגישה באותו רגע בין אם התרגיל היה מושלם ובין אם משהו התפקשש.
ואז, בסיום כמה שעות מורטות עצבים היא תחזור לשבת בין כל המתעמלות ולשמוע מי זכתה במדליה, איזו קבוצה לקחה את הגביע הביתה וזהו – חוזרים לשגרה. שוב אימונים, שוב לומדים תרגילים חדשים, שוב מחברים תרגיל קרקע וחוזר חלילה. עד התחרות הבאה.
תחרויות גביע האיגוד מתקיימות אחת לשנה במשך מספר ימים וכוללות לרוב את כל הדרגות הלאומיות החל מהצעירות ביותר (דרגה ו׳) ועד לדרגה א׳. מדובר כאמור בתחרויות ארוכות שכוללות את הרוב הגדול של מתעמלות המכשירים בישראל. אם תשאלו כל אחד שהיה בתחרות, הוא ידע לפזז לכם בעל פה את מוסיקת הקרקע של דרגה ה׳ גם אם תעירו אותו באמצע הלילה. יכול להיות שהוא אפילו ידע לחקות חלק מהתנועות. זה לא פשוט לשבת ולצפות במאות תרגילים, חלקם זהים אחד לשני, לפחות לעין שאינה מעורה בנבכי החוקה. זה לא קל לשופטות, למארגנים, לקהל, לכולם. לא קל, אבל חשוב. כל ילדה שעולה על מכשיר מצפה לרגע שלה כל כך הרבה זמן. היא מצפה בכליון עיניים להצדיע לשופטות, להצליח בתרגיל ולקבל מחיאות כפיים מהקהל. זה הרגע שלה, והוא לא קורה הרבה במהלך השנה. לגילאים הצעירים אין הרבה תחרויות, בוודאי שלא באותה מסה כמו של הגדולות – מתעמלות הג׳וניור והסניור שיוצאות לתחרויות בחו״ל. לכן כל תחרות ולו ה״קטנה״ ביותר, גם אם מדובר באליפות הפועל או מכבי, בגביע האיגוד או באליפות האגודות, היא עולם ומלואו במובנים של מתעמלת צעירה שעושה את צעדיה הראשונים בענף. התחרויות, בנוסף לאימונים הרבים, מעצבות את אישיותה ומלמדות אותה את הטעם המתוק של הנצחון ואת ההתמודדות עם הפסד, עם נפילה, לעתים גם עם פציעה. הן ממלאות את המתעמלת בגאווה ומעלות לה את הבטחון העצמי, משרות לה תחושת שייכות גדולה ומעצימות את יכולת העבודה שלה בצוות וכיחידה. אלו תכונות שילדים ״רגילים״ לא חווים עד גילאי הבגרות אם בכלל. אלו התמודדויות נפשיות ופיסיות שלא כולם נאלצים לעבור אותן. אבל אלו הן חיי המתעמלת התחרותית, בזה היא בחרה ועם זה היא מתבגרת ומתעצבת.
אז בפעם הבאה שייצא לכם להגיע לתחרות, שאגב הכניסה אליה היא לרוב בחינם לקהל הרחב, שימו לב לתחושות שעוברות בקהל ולמתעמלות הקופצניות והמרוגשות – ותזכרו שכל אחת שעולה על מכשיר, בכל רגע נתון – חיכתה המון בשביל זה, זה שלה, תנו לה אותו. נכון, התחרויות ארוכות ולעתים נראה ש״הכל אותו דבר״. אבל כל מתעמלת נמצאת שם בזכות עצמה. ארגון של שלושה ימי תחרויות הוא מפרך וקשה, יש כל כך הרבה גורמים וכל כך הרבה עניינים לתמרן ביניהם כדי לוודא שהכל יעבור בשלום. אז כן, המוסיקה חוזרת על עצמה המון, ההורים לפעמים נאלצים לחכות 3 בתים עד שידעו אם יש מדליה או לא ועד שאפשר ״להתקפל״ חזרה לבית ולספה הנוחה. אבל היי – הקטנות האלה עשויות יום אחד לייצג את המדינה בגאווה גדולה לבושות במדי נבחרת ישראל, והן לא יגיעו לזה ללא אותם סופי שבוע של תחרויות, קטנות כגדולות.
כייף גדול לבוא כל שנה ולראות את המספר הגודל וההולך של המתאמנות. לא ספרנו, אבל לדעתנו אפשר בקלות להגיע ל-600 מתעמלות. גם היציע, לרגעים, נראה מלא וגדוש. תענוג. אנחנו אוהבים להפריז בחלומות וברעיונות ל״בידור״ הקהל בשעות הארוכות של התחרות – הצגת התוצאות בזמן אמת באפליקציה ייעודית, ראיונות עם מתעמלות שסיימו להתחרות, הצגת סרטוני התעמלות על המסך ואולי אפילו, ותרשו לנו לרגע לחלום בגדול – העברת שידור חי של התחרות באינטרנט. אבל לפני שזה יקרה, ואולי במקביל, בעיקר חשוב שכל אחד ישתף לפחות כתבה אחת או תמונה אחת מהתחרויות האלה אצלו ברשתות החברתיות, כדי שכולם ידעו, גם אם אין להם שום קשר לענף – שיש כל כך הרבה מתעמלות מכשירים בישראל ושאפשר לבוא וליהנות מהתחרויות מדי פעם בסופי השבוע במקום לצאת לעוד פיקניק בפארק הירקון 🙂
תמונות וסרטונים מגביע האיגוד ניתן למצוא בגלרייה של גביע האיגוד וגם בדף הפייסבוק שלנו.
תוצאות מלאות ניתן למצוא באתר איגוד ההתעמלות.
