הפועל ראשון לציון – פעם היתה כאן אימפריה

הפועל ראשון לציון, מלבד היותה אחת הקבוצות המצליחות בארץ כבר מספר עשורים בענף הכדוריד, היתה פעם אימפריה גם בענף ההתעמלות.

לא הרבה יודעים או זוכרים, אבל מי שהתעמלה או התעניינה בהתעמלות בשנות התשעים תסכים שהפועל ראשל"צ היתה בין הבולטות בענף בארץ, עם מאמנת בלתי נשכחת ומתעמלות שאת מה שהן חוו בביה"ס היסודי בארי בכל יום החל מהשעה 14:00 אחרי יום לימודים מפרך, הן לעולם לא ישכחו.

מספר מתעמלות עבר מאותה תקופה נענו לבקשה של ג'ימאניה לשוב ולהיזכר בנוסטלגיה מתוקה שלא תחזור.

הראשונה היא רותם לוי ניניו, שהתעמלה בנבחרת במשך שש שנים וכיום, בגיל 26 לומדת לתואר שני בייעוץ ארגוני. רותם התחילה להתאמן בקבוצה בגיל שש ונאלצה לפרוש בגיל 12 עקב דלקות ברגליים שנגרמו מהאימונים האינטנסיביים.

"הקורה באולם זה המכשיר שהכי זכור לי", אומרת רותם. "מאוד פחדתי ממכשיר זה למרות שהייתי טובה בו", היא משחזרת. גם שקד טיבלום שהתעמלה בנבחרת זוכרת במיוחד את הקורה: "תמיד פחדתי להגיע לשעה שצריך להתעמל במכשיר הזה כי היה לי מין פחד לא מוסבר לגבי הקורה", היא נזכרת. שני ישעיה, שהתעמלה בקבוצה מכיתה א' עד ה', זוכרת שהיא מאוד אהבה את הקרקע והמקבילים – "הביאו בשלב כלשהו מקבילים מברזל והיינו מתעמלות עליהם עם עוריות שמחוברות לבד ולא יכולנו ליפול, אז היינו משתוללות עם תרגילים מטורפים של שמש וירח והיה ממש כייף", אומרת שני. סוס הקפיצות לעומת זאת, אינו זכור לה לטובה: "את הסוס לא סבלתי, זה היה המכשיר שהייתי בו הכי פחות טובה", היא נזכרת. כזכור, סוס הקפיצות היה פעם ארוך וצר, דבר שגרם לפספוסים רבים של הידיים ופציעות קשות. אולי אם הסוס היה מוחלף לשולחן הקפיצות הנוכחי כבר אז, שני לא היתה סובלת ממנו כל כך.

כשנשאלו הבנות לגבי התחרות הזכורה להן ביותר, התשובות היו שונות ומגוונות.

יעל בר, שהיתה אחת המתעמלות הבכירות בנבחרת שלקראת סיום ביה"ס היסודי עברה להתעמל בפנימיה בוינגייט ועשתה שם חיל, נזכרת בתחרות הראשונה שלה – "הייתי בת חמש או שש ולדעתי זאת היתה אליפות הפועל, דרגה ה'. הייתי כל כך שוקיסטית שלא הבנתי מה קורה מסביב ופתאום בחלוקת מדליות קראו לי לעלות, אני חושבת שהייתי אז במקום חמישי או משהו כזה".

"התחרות שזכורה לי הכי טוב היא אליפות ישראל בשנת 1992", נזכרת רותם, "היא נערכה ביום הולדתי השמיני וקיבלתי בתחרות ציון של 9.9 בקרקע – והייתי אלופת ישראל".

שקד זוכרת את התחרות הראשונה שבה עשתה פליק פלאק על הקורה. "מאוד התרגשתי כי זה מאוד קשה ומי שעשתה פליק פלאק על הקורה נחשבה למתעמלת טובה".

שני לעומת שלושתן, זוכרת דווקא את התחרויות שנעשו מטעם בתי הספר. גם בתחרויות אלה, ביה"ס בארי בראשל"צ בו התעמלו בנות הפועל היה בין המובילים במשך מספר שנים. אורי, המאמנת של הפועל, הסכימה לאמן את הבנות גם שם מספר פעמים. "זכיתי באליפות הארץ שנתיים ברצף. היה לי גם בגד גוף שמאוד אהבתי ולא נתתי לאף אחת מהבנות, הוא היה חלק עם דוגמת פיצוץ עליו, בצבע ורוד וסגול".

לליאת אורדננץ, שהתעמלה אצל אורי בנבחרת במשך שש וחצי שנים, יש זיכרון מאוד חזק מתחרות מסויימת במיוחד. "המשטר היה מאוד חשוב לאורי, אין מצב להפסיד אימון גם אם חולים. האוכל היה במעקב – לפחות לבנות שהיו טיפה יותר מלאות והכל היה ברור מאוד בלי לחרוג ימינה או שמאלה. מתעמלת שעזבה את ההתעמלות אחרי שממש החליטה – לעולם לא חזרה. היה שלב שהחלטתי שנמאס לי ורציתי לעזוב את ההתעמלות. אחת הבנות שהיו חברות טובות שלי עד היום – עזבה כמה חודשים לפני, ראיתי איך היא עם חברות כל הזמן ואז החלטתי שגם אני רוצה קצת לצאת החוצה, לפגוש יותר חברים, ללכת למסיבות כיתה וימי הולדת – מה שבחיים לא עשינו כי הכל היה לטובת ההתעמלות. אורי עשתה לי המון שיחות נפש, באה אלי הביתה, אמרה שחבל שאעזוב כי אני מתעמלת טובה עם יכולות להישגים גבוהים, דיברה עם ההורים שלי, ההורים שלי כל יום היו משכנעים אותי לחזור ואני בשלי – לא רוצה. החלטתי לעזוב כמעט שלושה חודשים לפני אליפות ישראל. אורי וההורים שלי לא הצליחו לשכנע אותי לחזור. גם הבנות בקבוצה ניסו ללא הצלחה. וככה חלף לו חודש, חודש וחצי, כמעט חודשיים שאני ללא אימונים. אחרי חודשיים כמעט החלטתי שאני חייבת לחזור להתאמן ולחזור לקבוצה. ויותר מהכל החלטתי עם עצמי שאני הולכת להתחרות באליפות. אף אחד לא האמין. באתי לאורי – היא חשבה שאני צוחקת איתה. היא אמרה שאין מצב ושלא אצליח להגיע לתחרות. גם אם מסכימה להחזיר אותי לקבוצה – שלושה שבועות לפני תחרות אחרי חודשיים בבית, אין מצב שאני יכולה להשתתף ולהתחרות. אמרתי לאורי שלא תשלול אותי ונחכה עוד קצת. במשך שלושת השבועות  הייתי מתאמנת כל יום, עם אורי אבל לבד מהקבוצה. הייתי עושה אימוני כושר כדי לחזור לעצמי. אורי ישבה איתי יום יום. היא לא האמינה. אף אחד לא האמין. באתי לתחרות, השתתפתי בה ולקחתי מקום ראשון! זו הייתה  ההוכחה לכולם שאפשר לעשות הכל אם רוצים ורק צריך להאמין בזה.  בשבילי לקחת מקום ראשון באליפות ישראל הייתה התחרות הכי טובה שיכלה להיות לי", מספרת ליאת.

כשנשאלו על פאדיחות שקרו להן במהלך שנות האימונים, רותם, שקד וליאת זוכרות שליפול מהקורה היה אחד הדברים המפדחים ביותר. "באחת התחרויות בגיל 10 נפלתי מהקורה לאחר שעשיתי פליק פלאק וכשבאתי לעלות עליה בחזרה כדי להמשיך את התרגיל, נפלתי שוב לצד השני", נזכרת רותם.

"במהלך האימונים היינו לומדות תרגילים חדשים כשמזרון מונח על הקורה עצמה, ככה שאם בטעות את מפספסת משהו את על המזרון. גם מתחילים בקורות נמוכות יותר מהקורה התחרותית. בגיל שמונה למדתי לעשות סלטות וגלגלון בלי ידיים על הקורה. עברתי את שלב המזרון והגיע  הרגע לקורה האמיתית… עשיתי איזושהי סלטה, נפלתי והתלבשתי על הקורה ככה טוב כמו שאומרים, בין הרגליים. לא נעים, כואב מאוד ובהחלט זה משהו שעשה לי טראומה. לא הסכמתי לעלות על הקורה תקופה. הייתי מתעמלת על ספסל ולא מוכנה בכלל לשמוע על הקורה. רק אחרי שיחות נפש עם אורי שהסבירה לי שללא קורה אין תחרויות – חזרתי בהדרגה כמובן למכשיר הזה…אפשר לומר שבשלב מסויים ובוגר יותר, כבר התחלתי אפילו לאהוב אותה ולבצע הרבה יותר תרגילים עליה…" מספרת ליאת.

דבר נוסף שזכור למתעמלות הוא נושא הלבוש. "שנאתי להתעמל בחורף, כי כשהייתי מורידה את הבגדים הארוכים ונשארת עם בגד הגוף הייתי קופאת מקור, ואז לעשות קורה למשל היה באסה", אומרת שני. "אני זוכרת ששנאתי ללבוש בגד גוף בלי מכנס טייץ", נזכרת שקד.

"היה בגד גוף שבעיקר אהבתי ללבוש, עם שלושה פסים לאורך, לבן, שחור, סגול והוא היה קצת סגור בצוואר – כמו חצי גולף עם כפתור מאחורה ועיגול קטן פתוח בגב. זה היה בגד אימונים שמאוד אהבתי.", מספרת ליאת.

ומה לגבי גיבורות ילדות ומודלים לחיקוי? כאן הסיפורים מעניינים ומלבד רותם שהעריצה במיוחד את נדיה קומנצ'י, לשאר הבנות היו דווקא גיבורות מקומיות. "גיבורת הילדות שלי והבן אדם היחיד שהערצתי בחיי היתה מיכל שחף", מגלה יעל. "אני זוכרת שהייתי מסתכלת עליה בתחרויות ומנסה לחקות אותה. כדרך אגב, אנחנו עד היום חברות מאוד טובות", היא מספרת.

יעל בעצמה היתה גם היא מודל לחיקוי של מתעמלת אחרת מהפועל ראשון. "יעל בר היתה גיבורת הילדות שלי, הייתי מעריצה אותה והחלטתי בתור ילדה שלבת שלי אקרא יעל!", אומרת שני. מעניין אם יעל יודעת על זה…

והסיפורים על בנות הקבוצה האחרות לא נגמרים. ליאת: "אצלי כמובן זאת הייתה הדס גדלביץ'. אין מה לעשות כנראה שאם לא ידעה את זה עד עכשיו – הגיע הזמן לספר.הדס תמיד הייתה ברמה של הבנות היותר טובות".

ואם כבר בהדס עסקינן, דבר אחד שרוב הבנות הסכימו עליו בלי למצמץ הוא עניין המתעמלת הכי טובה בקבוצה. "הדס גדלביץ' היתה המתעמלת הכי טובה, לדעתי היא היתה אחת המתעמלות הטובות שהיו אי פעם בארץ", מודה יעל. גם ליאת, שני ורותם הסכימו שהדס היתה המתעמלת הטובה בקבוצה. שקד, לעומתן, העריצה במיוחד את…אחותה. "אחותי שי זכתה באליפות הארץ בחמור ותמיד התגאתי שאני אחותה של אלופת הארץ בחמור!", היא מספרת בגאווה.

עוד דבר שהבנות זוכרות במיוחד הן הופעות סוף השנה שהכינו למסיבות הסיום, שהתקיימו אצל המתעמלת טלי גבאי. "אני זוכרת שהיינו הולכים כל המתעמלות ומשפחותיהן לטלי ומתארחים אצלה בבית, אלה היו מפגשים כיפיים מאוד", אומרת שני. "היינו מכינות הופעות שתמיד יצאו מאוד יפות", נזכרת יעל. "היינו עובדות על זה בקיץ בין אימון בוקר לאימון צהריים".

שקד זוכרת גם היא את מפגשי סוף השנה. "היינו נפגשים כל הקבוצה והמאמנים ואנחנו המתעמלות הכנו ריקודי אקרובטיקה שהראינו להורים בגאווה".

בסך הכל הבנות זוכרות את התקופה לטובה, תקופה של הרבה נוסטלגיה ושגרה שמילאה את כל עולמן: "מדובר בתקופה יפה ומהנה, למרות שיש שיגידו שההתעסקות הבלתי פוסקת הזו בהתעמלות פגעה בתקופת הילדות", נזכרת רותם. "ההתעמלות בנבחרת תרמה לי המון בחיים מבחינה אישית – ביטחון עצמי, משמעת עצמית, אחריות…" היא אומרת.

"אני זוכרת ריב מאוד גדול שהיה לי עם אורי המאמנת", נזכרת שני. "היא צעקה עליי ובעקבות זה לא רציתי לבוא לאימונים…".

יעל נזכרת באירוע עצוב במיוחד. "הגעתי בבוקר לבית הספר והחברים קראו לי מהר ואמרו לי שהאולם נשרף. אני זוכרת איך התיישבתי מחוץ לחלונות, איפה שתמיד בזמן אימון היו יושבים אנשים ומסתכלים עלינו, ופשוט בהיתי במשטח השרוף והיה לי ממש ממש עצוב", היא נזכרת. "השנה הזאת גם הפכה לשנה מעניינת שבה התאמנו בכל מיני מקומות כמו בחולון ובוינגייט ובסיכומו של דבר השנה הזאת זכורה לי כחוויה מאוד טובה".

אורי, המאמנת הראשית של הקבוצה, זכורה לבנות היטב. "כל פריט, מכשיר ואזור באולם זכורים לי טוב מאוד, אבל מה שהכי זכור לי מהתקופה הזאת הוא הריח של אורי.", אומרת יעל. "היינו יושבות באולם ומריחות אותה מגיעה :)". רותם: "אי אפשר לשכוח את הקשיחות של אורי עם הבנות וההשקעה והמסירות שלה לקבוצה שיתכן וגרמו לעובדה שהפועל ראשון בתקופה ההיא (1991-1997) נחשבה לשם דבר בהתעמלות קרקע ומכשירים בארץ".

"ימי האימונים היו באמת חוויה בלתי נשכחת כי מעבר לאימון עצמו, יש את הבנות – שהיינו חברות ממש טובות, חיות אחת עם השניה יום יום גם לטוב וגם לרע אבל היינו כמו משפחה אחת גדולה", מספרת ליאת וממשיכה: "אני מאוד מתגעגעת אליהן. הייתי רוצה שניפגש מתישהו כולן. זה בתכנון רק עדיין לא יצא לפועל. אני מתגעגעת גם לאורי כמובן עם הכלב מתיתיהו שתמיד היה מלווה אותה, ושאר המדריכים שהיו לנו. היה כיף, האווירה הייתה טובה."

אנקדוטה נוספת שליאת מעלה היא דבר שקרה בנסיעה של הנבחרת והמאמנים לגרמניה. "ההורים שלי וגם של אלית, אחת המתעמלות, לא היו רגועים בנסיעה שלנו לגרמניה. הם החליטו לבוא בעקבותינו בלי שנדע… אני ידעתי שההורים שלי יבוא לגרמניה באותו הזמן, יטיילו להם באזורים שונים וביום שנצטרך לחזור לארץ – הם יפגשו איתי ואני אמשיך איתם להולנד. בפועל – הם באמת היו בגרמניה אך כמובן שהיו איפה שאנחנו היינו, נפגשו עם אורי והמאמנים מאחורי הגב בערבים בלי שידעתי על זה בכלל, גם אלית לא ידעה. בלי ששמנו לב הם אפילו "התגנבו" לכמה מקומות ואימונים והסריטו אותנו בלי שנדע. גילית את זה בדיעבד כשהגעתי לארץ וראיתי את עצמי פתאום באימונים… כשהם באו לפגוש אותנו ולקחת אותי איתם להולנד – ממש התחלתי לבכות. לא רציתי להמשיך איתם – רציתי לחזור עם כל הקבוצה לארץ. ההתעמלות בשבילי הייתה כל העולם והייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה, פשוט הפריע לי להיות שונה מכולן, שאני אמשיך לטייל והם יחזרו יחד לארץ…"

את כל חוויות הילדות האלה זוכרות הבנות עד היום. בסך הכל מדובר בתקופת בית הספר היסודי, ומעניין לראות כמה שזוכרים מתקופה זו ואילו פרטים, שלפעמים נראים כטריוויאלים למדי כמו צבע בגד גוף, ריח מיוחד ומיקום כל מכשיר, יכולים להיחרט בזכרון למשך כל החיים.

נבחרת הפועל ראשון לציון עדיין קיימת ומתחרה באליפויות שונות בארץ. אבל את התקופה בה אורי אימנה את הבנות, את האולם שבביה"ס בארי בו הציצו בקנאה ובגאווה ילדי בית הספר בבנות שמתעמלות, את האימונים הרבים והמפרכים, המגנזיום, הקורות הישנות והמאיימות, סוס הקפיצות, המקלט המפחיד מתחת לאולם והמחסן עם בגדי הגוף הישנים – את כל אלה מתעמלות הפועל ראשון של שנות התשעים לעולם לא ישכחו, ובטח יספרו על הנוסטלגיה הזאת גם לדור ההמשך.