האם נעלמה ה״אמנות״ מהתעמלות המכשירים?

אם יש משהו בהתעמלות שנשמע בעברית יותר ״נכון״ מאשר בלועזית זה שם הענף – ״התעמלות מכשירים״ מכונה באנגלית Artistic gymnastics, בעוד התעמלות אמנותית נקראת Rhythmic Gymnastics, כלומר הדגש הוא על הקצב, הריתמיקה. ולפני שרבים מכם זועקים ומוחים על כך שגם בהתעמלות מכשירים מעורבת אמנות ושהשם הלועזי הוא הוא שעדיף, אולי טוב עשו כשהחליטו על תרגום שמות הענפים לעברית אי אז מזמן מזמן וייחסו את השוני בין שניהם בכך שבהתעמלות מכשירים מתעמלים על…. מכשירים, בעוד התעמלות אמנותית מוצגת כולה על הקרקע (אולי היה מקום לקרוא להתעמלות אמנותית בעברית ״התעמלות הקרקע״ בכלל? במקום לקשר את העניין האמנותי בהתעמלות רק לענף אחד – להתעמלות האמנותית?)

בכל אופן, לא בתרגום לעברית עסקינן בכתבה זו אלא במה שקורה להתעמלות המכשירים מבחינה אמנותית בשנים האחרונות.

לא צריך להיות מומחה גדול בענף כדי לראות את השינויים המשמעותיים בין תרגילי הקורה והקרקע של שנות השבעים ולפני כן לבין אלה שהחלו לצוץ בעשורים שלאחר מכן. כמובן ששינויים גדולים מאוד נעשו גם בקפיצות ובמקבילים, אך הקרקע והקורה הם המכשירים בהם התרגילים ארוכים יותר והמתעמלת יכולה להציג במשך דקה וחצי את האקרובטיקה שלה לצד האלמנטים האמנותיים בצורה ברורה יותר.

כשמדברים על ״ההתעמלות של פעם״, מדברים בדיוק על העניין הזה, על ה״אמנות״ – על אותן תנועות ארוכות ויפות, צעדי הז׳טה הגדולים, המעבר הבלטי, האלגנטי והמיוחד מצד אחד של הקורה לצידה השני תוך חיוך וקריצה אל הקהל. גם בראיונות ביוטיוב של מתעמלות עבר אפשר לשמוע מדי פעם ״אכזבה״ קטנה מצידן על איך שהענף השתנה וכמה שההתעמלות הארטיסטית הפכה למיצג של כוח בשנים האחרונות. לא מעט קורה שמתעמלות עבר נשאלות לגבי ההתעמלות של היום ואומרות שהן לא בטוחות שהיו יכולות להגיע להישגים האולימפיים להן זכו בימים ההם אם היו צריכות להתמודד עם סוג ההתעמלות העכשווי.

התפתחות ההתעמלות בין השנים 1950 ל-1989:

אך האם ה״אמנות״ בהתעמלות מכשירים באמת הולכת ונעלמת?

התשובה, כרגיל, היא ״תלוי איך מסתכלים על זה״. כשמדברים על ״אמנות״ מדובר על מושג כללי מאוד, ומה שנחשב כאמנותי אצל אחד לא בהכרח נחשב ככזה אצל אחר. האם ״אמנות״ בהתעמלות היא התאמת הצעדים למוסיקה? האם מדובר בחן, באלגנטיות ובזרימה של התרגיל? אולי אמנות היא בכלל היכולת של מתעמלת להכניס לתרגיל הקורה אובר-שפגט וטריפל פירואט בין הפליק-פלאק סלטה לנחיתת הדאבל ארביאן?

הכוריאוגרף הידוע דומיניק זיטו תיאר זאת כך, בראיון למגזין התעמלות אמריקאי – ״תרגיל קרקע לא חייב להיות רק ׳אלגנטי׳ כדי להיחשב אמנותי. אמנות מורכבת מכמה דברים – טכניקה, מוסיקליות, איכות התנועה, יצירתיות ויכולת ביצוע״.

אם לוקחים את הדברים של זיטו ומסתכלים על ההתעמלות כפי שהיא מבוצעת כיום, אפשר בהחלט לומר שהאמנות לא נעלמת. תראו לדוגמא את סימון ביילס. מבט עליה עוד לפני שהיא עולה להתחרות כבר מסגיר את סוג התרגיל שהיא עתידה לבצע. נרחיק ונאמר שבלי בגד הגוף הזוהר מנצנצים ואבני החן והסרט צבעוני בשיער, האדם הפשוט עשוי לטעות ולחשוב שמדובר בבאדי-בילדרית. ובעוד ביילס נחשבת למתעמלת נמוכה ושרירית, חברתה לנבחרת קיילה רוס גבוהה ממנה לפחות בראש ומציגה מבנה גוף דקיק יותר. אבל כשהן עולות על המשטח מבינים שאסור להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו – ביילס, עם כל השריריות והחוזק שלה – מצליחה להכניס בדקה וחצי הרבה חן, אם זה ע״י החיוכים שהיא זורקת לקהל (כן, גם זה חלק מהעניין) ואם זה ע״י הכוריאוגרפיה המצויינת שהחכימו לחבר לה שכוללת הרבה צעדי ריקוד שזורמים בצורה מדוייקת עם המוסיקה. הטכניקה שלה מעולה, המוסיקה מתחברת לתרגיל באופן מושלם, הכוריאוגרפיה יצירתית ומיוחדת. רוס לעומתה, למרות כמה צעדי ריקוד בין פס אקרובטי אחד למשנהו, מרשימה הרבה פחות ונראה שמרוב ״התאמצות״ לבצע כהלכה את האלמנטים, היא שוכחת לשים דגש על אלגנטיות ונראית מעט רובוטית בין הפסים, וכך גם בתרגיל הקורה שלה. בשנים האחרונות רוס עובדת קשה על הצד האמנותי עם כוריאוגרפית שנשכרה לעבוד איתה ספציפית על הדברים האלה, אך מי שצפה בה בשנותיה הראשונות בענף עשוי לזכור אותה כאחת המתעמלות הנוקשות והפחות מעניינות בזירה.

ביילס בתרגיל הקרקע, אליפות ארה״ב 2015:

רוס בקורה – אליפות ארה״ב 2015:

גם על השינוי בתרגילים של המתעמלות הרוסיות מדובר בזמן האחרון רבות. הרוסיות, שכל השנים הציגו קווים נקיים ואלגנטיים, סופגות ביקורת על כך שהן הופכות דומות לאמריקאיות משנה לשנה. ספר בשם ״מסע של מאמן ממזרח למערב״, שנכתב ע״י ולדימיר זלגדה מדבר על העניין הזה בדיוק ועל איך נפילת מסך הברזל שינתה את עולם ההתעמלות. הנה חלק מהפתיח לספר – ״אין לי ספק שההצלחה של ההתעמלות הרוסית תמיד היתה קשורה קשר הדוק למסורת הכוריאוגרפית ברוסיה. כוריאוגרף תמיד נחשב כאיש צוות חושב בנבחרת התעמלות, אפילו הנידחת ביותר, גם אצל הגברים וגם אצל הנשים. חשוב להבין כמה הריקוד הכרחי כהכנה בסיסית בהתעמלות. כשעובדים על אלמנטים של יציבה, למשל בעמידות ידיים – העבודה היא על חיזוק חגורת הכתפיים, הגב ושרירי הבטן, אבל אנחנו מנסים לא לשכוח לחזק גם את החלקים הנמוכים יותר בגוף ולפתח אותם לפחות כמו את השרירים העליונים. ברגע שכל זה מושג, נוטים לחשוב שהעבודה הושלמה אבל אז מגלים שמשהו חסר – יש למתעמלת שרירים אלסטיים חזקים וגוף מפותח אבל היא זזה כמו רובוט, והאלגנטיות הנשית שבנות המין היפה זכו לה נעלמת לגמרי. במשך כל הקריירה של מתעמלות, הכוריאוגרפיה היא מה שמעשירה את חוש התנועה שלהן ומאפשרת להן לטפח את הצד האמנותי שיעטוף את התרגילים שדורשים שרירים מפותחים״. זלגדה מדבר בספרו על העליה הבלתי פוסקת בדרגות הקושי בהתעמלות ודן בשאלה האם מאזן הכוחות עבר לטובתה של אמריקה בעקבות זאת ואיך רוסיה יכולה להשיב לעצמה את כס המלכות.

לסיכום, על השאלה שפותחת את הכתבה – ״האם נעלם הצד האמנותי בהתעמלות מכשירים״ כנראה שאי אפשר לענות בצורה נחרצת, בעיקר בגלל שאמנות היא בעיני המתבונן ופנים רבות לה, וגם בגלל שהעולם מתקדם וחוקת ההתעמלות מכתיבה את אופי התרגילים, כך שלצד הרצון ההגיוני והלגיטימי להעלות את דרגות הקושי, נראה כי מנסים לתת דגש רב בחוקה על הצד הארטיסטי על ידי חובת הצגת אלמנטים ריקודיים לצד אקרובטים. ה״התעמלות של פעם״ לא תחזור, לטוב ולרע, בדיוק כמו שסוס הקפיצות הארוך והלא בטיחותי לא יחזור, הקירבה בין שני בדי המקבילים לא יחזרו, וגם לא העשר המושלם. חשוב לזכור כי דרגות הקושי עולות, אבל אורך התרגילים נשאר כפי שהיה, ומה שנותר לנו זה לסמוך על הכוריאוגרפים שידעו לאזן בין הפסים האקרובטיים לבין ה״הפוגות״ האמנותיות בצורה מקסימלית.

מה דעתכם בעניין? האם אתם מתגעגעים להתעמלות של פעם או שדווקא מעדיפים את התרגילים של היום?

 

 

 

נהניתם? שתפו עם חברים:

תגובות פייסבוק

תגובות

פרוייקט בגדי גוף יד שנייה למען הכלבים שבצל