דרישת שלום עם פוינט מאוסטרליה

נועה בוזנה התאהבה באוסטרליה עוד מאז הטיול לאחר-צבא שעשתה. החיים הרגועים והירוק מסביב קסמו לה, היא פשוט ידעה שתחזור לגור שם מתישהו.

זה לקח חמש שנים, עד שהיא אזרה אומץ וכסף ועברה עם בעלה לארץ הקנגורו. אבל המעבר בלבד לא היה הדבר היחיד אותו נועה רצתה להשלים. מאז הילדות המוקדמת, כשהתחילה להתעמל, היא ידעה שזה מה שתעשה בעתיד ולכן היה ברור שכשמגיעים לאוסטרליה – צריך להתחיל לחפש מרכזי התעמלות לאמן בהם. לכן, כבר מהארץ, נועה בדקה מבעוד מועד בעזרת דודתה שגרה באוסטרליה על מרכזי התעמלות שונים באזור אליו הגיעה, והתקבלה למרכז בשם "גולד קוסט ג'ימנסטיק קלאב" (או בקיצור GCGC). לאחר ראיון עבודה, היא מיד התחילה לעבוד שם: זה התחיל מקבוצות של ילדים מתחת לגיל חמש וכבר לאחר חודש היא השתלבה באימון של כל הגילאים ובהמשך קיבלה תפקיד של רכזת חוגים ואימון נבחרת תחרותית.

אבל איך כל זה קרה? מאיפה הכל התחיל? נועה הסכימה לשתף את קוראי ג'ימאניה בסיפור המעניין שלה, בו היא הלכה עם החלום והאהבה שלה להתעמלות ומראה לנו שאם רוצים – הכל אפשרי.

"אני בת 28 וגרה בחצי השנה האחרונה בעיר שנקראת "גולד קוסט" באוסטרליה", מספרת נועה.
"התחלתי להתעמל בגיל 5 בקבוצת ההתעמלות של הפועל ת"א אבל  אחרי שנתיים עברנו דירה למעלה אפרים, ישוב קטן בבקעת הירדן, שם התעמלתי והייתי חלק מקבוצת ההופעות הייצוגית של היישוב בהנהלתה של גל ספיר. הקבוצה הייתה מדהימה והופענו בכל הארץ כולל השתתפות בפסטיגל 97, במופע פעמוני היובל ובהופעות רבות בטלוויזיה כמו הופה היי. בכיתה ז' התחלתי להדריך את קבוצת העתודה שלנו ובסוף כיתה ח' יצאתי לקורס מדריכים בוינגייט. המשכתי לאמן ולהתעמל עד סוף כיתה ט' ואז שוב עברנו דירה הפעם למודיעין, שהיתה אז עיר בחיתוליה ולא מצאתי מסגרת להתעמל בה. החלטתי להמשיך במעלה אפרים, הורדתי את האימונים לפעמיים בשבוע ונסעתי כמעט שלוש שעות באוטובוס כדי להגיע לאימונים. במקביל התחלתי להדריך במרכז עם אסנת בירן ועבדתי איתה עד הגיוס."

לאחר הצבא, כאמור, נועה נסעה לטיול במזרח ובאוסטרליה וכשחזרה לארץ עשתה קורס מאמנים אצל מירב שניידר בוינגייט והחלה לאמן. בין היתר אימנה באורות חיפה, סנונית מודיעין, בליגה של בני הרצלייה וב"גנרל גימנסטיק" רעננה.

כחמש שנים אחר כך, כפי שסופר בהתחלה, נועה עברה לאוסטרליה והחלה לאמן ב-GCGC. היא גילתה שהדברים שונים מהארץ, מבחינת שיטות אימון, דרגות, מאמנים… אבל מהר מאוד התרגלה והתאהבה במקום שקיבל אותה בזרועות פתוחות.

"ה-GCGC היא עמותה ללא רווח, המרכז עצמו הוא חלק מקומפלקס ספורט ענק שממומן ע"י העירייה", מספרת נועה.
"המבנה עצמו שייך לעירייה והציוד בפנים נקנה מהרוויים של העמותה. באולם עצמו יש לנו שני משטחים אולימפיים, שני אזורי קורות עם בערך שש קורות בכל אזור, שני אזורי מקבילים מדורגים עם שני מקבילים בכל אזור, אזור ענק עם חמישה מתקני מתח, שלוש טבעות, טרמפולינה אולימפית, פס טרמפולינה באורך 15 מטר, שני שולחנות של קפיצות, מתחם שלם של מקבילים וסוסי סמוכות לבנים ושני בורות- באחד יש פס קרקע ושני מתקני מתח (מחליפים בין ברזל לעץ ) ובשני שולחן קפיצות וטרמפולינה לבור", היא מתארת.
" כמו כן יש לנו את כל ציוד הג'מבורי שרק אפשר לחשוב עליו וחדר בלט עם מראות וברים. בנוסף לכול האמור לעייל יש לנו תוכנית של טרמפולינות ומעודדות שעדיין בחיתוליה אך מסתמנת כמבטיחה ביותר. בקיצור, אין מילים לתאר את אפשריות האימון הגדולות שיש כאן".

לפני שממשיכים לספר על המועדון בו נועה מאמנת, היא מספרת לנו קצת על ההתעמלות באוסטרליה.

"באוסטרליה יש 10 דרגות לפני ג'וניור וסניור ולכן המעבר מדרגה לדרגה הוא מתון ונוח ומאפשר למאמנים אפשרות לעבוד על הבסיס כמו כוח וגמישות בדרגות הנמוכות (אין את המירוץ אחרי האלמנטים – עובדים לאט ורציני) כמו בישראל יש תוכנית תחרותית ותוכנית אולימפית הנקראת "elite gymnastics".  לתעודת המאמן עצמה יש פה שלוש דרגות כאשר דרגה 1 מכשירה לאמן דרגות 1-3, דרגה 2 מכשירה לאמן דרגות 4-6 ודרגה 3 מכשירה לאמן דרגות 7-10 כולל ג'וניור וסניור".

ואיך זה הולך אצלכם במועדון מבחינת המאמנים והחלוקה לגילאים?

"למרכז יש מנהל שהוא גם המאמן הראשי ומתחתיו יש רכז לכל תחום. יש לנו תוכנית לילדים מתחת לגיל חמש, ילדים יכולים להתחיל להתעמל כבר בגיל שנה (בתנאי שהם כבר הולכים, כמובן)! עד גיל שלוש הם מתעמלים בהשגחת הורה ומגיל שלוש לבדם בתוכנית מדהימה שנותנת לילדים לחוות הכול. החל מקורות, מקבילים ועד לקרקע והכול כמובן בשילוב עם הרבה כייף ומשחקים וכך בגיל חמש הם כבר מכירים את כל התנועות הבסיסיות בהתעמלות", נועה מספרת, וממשיכה: "ישנה תוכנית עממית, שאותה אני מרכזת כרגע, המתאימה לילדים מעל גיל חמש ועד לגיל תיכון. התוכנית מחולקת לדרגות עממיות ולא לפי גיל, כך שילדים מתקדמים בקצב שלהם ועוברים מדרגה לדרגה בהתאם לרמתם. בצורה זו מתאפשר לנו המאמנים לאתר בנות ובנים מוכשרים ולקדמם לקבוצות התחרותיות. לכל דרגה יש תוכנית אימונים מאוד מסודרת וגם מטרות בכל מכשיר ורק כאשר המתעמלים שולטים בכל האלמנטים שהוצבו להם לפי דרגתם הם רשאים לעלות דרגה."

ומה לגבי התכנית התחרותית?

"התוכנית התחרותית מתחלקת לבנים ולבנות ועובדים בה עם כל דרגה בנפרד. למרות שזה לא תחרותי אולימפי התוכנית ברמה גבוהה מאוד ובנות מוכשרות נשלחות למסלול תחרותי אולימפי בעיר המחוז "בריסבייין" או בערים גדולות אחרות."

האם ראית שינוי בשיטות האימון, לעומת אלו שהכרת מהעבודה שלך בהתעמלות בארץ?

"מה שחשוב להבין זה שהתעמלות זו התעמלות. הרעיונות המרכזיים דומים לאלה שבארץ, למרות שלמדתי הרבה טכניקות אימון חדשות וגם תרמתי קצת מהטכניקות שאני מכירה מעברי. במסלול העממי, אימון מתחלק לחימום, מתיחות, כושר ולשלושה מכשירים עליהם עובדים בין  10-15 דקות בכל מכשיר. כיוון שזה מקום ענק (מעל 50 מאמנים), יש למאמנים חופש לעבוד בשיטות ובטכניקות שלהם כל עוד הם עומדים בתוכנית הכללית של הדרגה אותה הם מאמנים. זה נחמד לראות בנות עממיות עובדות על כל המכשירים ושיש להן גם מטרה ברורה ויעד לשאוף אליו".

ומה לגבי אופן האימון במסלול התחרותי?

"בתחרותי כל מאמן בונה לעצמו את תוכנית האימונים ועובדים הרבה מאוד על כוח וגמישות ותרגילים גימנסטיים. העבודה מאוד מסודרת ומובנית. הבנות בדרגות הנמוכות, 1-3, מתעמלות במשך שעתיים בין פעמיים לשלוש בשבוע ובדרגות הגבוהות הן מתעמלות חמש פעמים בשבוע כולל אימוני בוקר, בערך שלוש שעות לאימון בהן הן עובדות בערך 30-45 דקות על כל מכשיר. בתוכנית של הבנים הם עובדים אחרת קצת: התוכנית לכוח ולגמישות היא אישית לכל מתעמל", מספרת נועה.

מה את יכולה לספר על המאמנים עצמם?

"מצד המאמנים זה דווקא דומה מאוד לנעשה בארץ – כל אחד והאישיות שלו. יש את המאמנים המפחידים, יש את הנחמדים, יש את המצחיקים וכל אחד בדרכו שלו מלמד את המתעמלים להגיע לתוצאה הנדרשת. יש לנו הרבה מאמנים אוסטרלים אבל יש גם מאמנות מרוסיה, קנדה, אנגליה ועכשיו גם אחת מישראל". בנוסף, מספרת נועה שבתכנית התחרותית עובדות רק מאמנות ומאמנים בוגרים ומנוסים, אך בעממית יש הרבה בנות צעירות וביניהן גם תיכוניסטיות. המאמנות המנוסות יותר יכולות להיות צעירות מאוד, בגילאי 22-23, מאחר והן לא נכנסות לשנתיים לצבא ובעצם "מרוויחות" שנות וותק.

איפה עוד יש הבדלים בין האימון בישראל לבין אוסטרליה?

"ההבדל הגדול ביותר הוא במספר הילדים בקבוצה – עובדים בקבוצות קטנות של 8-10 מתעמלים עם מאמן אחד שעובר איתם על כל המכשירים ואז בכל מכשיר יוצרים סבב תחנות קטן שהמתעמלים עובדים בו. כמו כן יש הרבה קבוצות שעובדות במקביל באולם והכול מתוזמן באמצעות לוח שעות המכובד ע"י כולם".

נועה הכינה לנו סרטון וידאו מיוחד בו היא מראה ומסבירה על האולם:

ולסיום, איך את מסכמת את החוויה עד עכשיו?

"התחלתי לעבוד אחרי שבוע שהגעתי לפה ובלי ששמתי לב כבר חלפה לה חצי שנה.  אני נהנת מכל רגע שאני עובדת באולם ובמיוחד מהרגעים שהאולם שקט ובלי מתעמלים ואני יכולה בעצמי להשתולל על המכשירים כמו שרק מי שההתעמלות בדמה יכולה להשתולל :-)"

ובאמת, רק מי שנולד לתוך העולם הזה ולתוך אולם ההתעמלות, יכול להבין את הרצון העז לרוץ ולנסות את כל המכשירים, במיוחד כשמגיעים לאולם כל כך גדול ומאובזר כמו זה שנועה עובדת בו.

נאחל לנועה המון בהצלחה ונמשיך לעדכן לגבי הפעילות והחוויות שלה באוסטרליה בהמשך. כל הכבוד על הגשמת החלום, נועה – וכשתבואי לבקר בארץ, את מוזמנת לעדכן את המאמנים והמאמנות שבינינו לגבי דברים חדשים שלמדת שם!

* ניתן לקרוא עוד על מועדון ה"גולד קוסט ג'ימנסטיקס קלאב" באתר הרשמי שלהם.