למה מקום שני מרגיש רע יותר ממקום שלישי?

Share on facebook
שיתוף בפייבוק
Share on twitter
שיתוף בטוויטר
Share on whatsapp
שיתוף בווטסאפ
Share on email
שיתוף במייל

כולנו זוכרים את הפרצוף הידוע לשמצה של מקיילה מרוני, כשעלתה לפודיום בגמר הקפיצות של אולימפיאדת לונדון 2012 ונאלצה לקבל "רק" את מדליית הכסף. היא תרמה לאינטרנט את פרצוף ה"לא מתפעלת", (באנגלית זה נשמע יותר טוב – Not Impressed) ואפשר לראות אינספור "ממים" שעשו לה כאן.

ni

צחוק צחוק, אבל מסתבר שאותו פרצוף מאוכזב של זכייה במדליית הכסף היוקרתית אינו מקרי. במחקר שנעשה לאחר אולימפיאדת ברצלונה (1992) נבדקו התגובות הרגשיות של זוכי מדליות הכסף והארד בשני אירועים – מיד לאחר סיכום התוצאות של התחרות ובזמן מעמד קבלת המדליות. באותו מחקר, שבוצע ע"י חוקרים מאוניברסיטת קורנל וטולדו בארה"ב, נמצא כי דווקא זוכי מדליית הארד נטו להיות שמחים יותר מההישג שלהם מאשר אלה שזכו בכסף. הנושא העיקרי בו מדובר במחקר הוא המחשבה הנוגדת (counterfactual thinking), כלומר – המחשבה של "מה היה אם" או "לו רק הייתי". החוקרים מייחסים את תוצאות מחקרם לעובדה כי החלופה הנגדית של אותם זוכים במדליית הכסף היא זכייה בזהב, ואילו החלופה של זוכי הארד היא לסיים בלי מדליה ומעמד פודיום כלל. ניתן לקרוא את המאמר המלא כאן.

בואו נצא לרגע מהעולם האקדמי, לאחר שהראנו מחקר אמפירי שנעשה על הנושא ונתמך בתוצאות משחקים אולימפיים. בעולם הספורט התחרותי, ידוע כי זכייה במקום שני לעתים נחשבת כ"הפסד", במקום מה שהיא אמורה מבחינה הגיונית להיחשב – המקום הטוב ביותר לאחר הזהב. אבי לי מילר, המורה האימתנית של תכנית הטלוויזיה הפופולרית רקדניות קטנות, מחדירה בבנות קבוצתה את העניין הזה בכל רגע אפשרי: "זכרו, מקום שני הוא המפסיד הראשון על הבמה", אומרת לי מילר.

בין אם אתם מסכימים עם זה או לא, השאלה הנשאלת היא, אם מדליית כסף מרגישה לעתים כמו כישלון, מדוע אלה שמקבלים את מדליית הארד שמחים יותר מאלה שזכו בכסף, שהרי לפי מדרגת הזכייה היא פחות טובה?

כאמור לפי המחקר שהוזכר קודם, התשובה לכך טמונה בשאלה המוכרת והכואבת לעתים  "מה אם"? אנשים נוטים להשוות את הישגיהם ל"מה שעלול היה לקרות". אם נחזור רגע לגמר הקפיצות ב-2012, המחשבה הנוגדת של מרוני, שנפלה בקפיצת הדגל שלה דווקא בגמר האולימפי ולאחר שכבר זכתה עם התרגיל באליפות העולם שלפני האולימפיאדה, הייתה "כמעט זכיתי בזהב". היא התמקדה בהבדל של לזכות במקום הראשון או לא לזכות בכלל.

מריה פסקה, לעומתה, שזכתה במדליית הארד, התמקדה כנראה במחשבה ההפוכה – של לזכות במקום שלישי, לעלות לפודיום ולקבל מדליה, לעומת לא לקבל מדליה בכלל. ההבדל הקטגוריאלי שקיים בין זכייה במדליה לסיום בלי מדליה, אינו קיים בהבדל בין זכייה במדליית זהב או כסף.

 

ב-2006 בוצע מחקר דומה לזה של 1992 ובו בדקו את הבעות פניהם של ג'ודוקא לאחר זכייה באולימפיאדת אתונה (2004). התוצאות היו דומות לאלה של המחקר הראשון. במחקר זה, נמצא כי אלו שזכו במדליית כסף חייכו יותר במעמד קבלת המדליה מאלו שזכו בארד, אבל לאחר ניתוח מעמיק נמצא כי החיוכים של אותם זוכים בכסף היו פחות אמינים מאלו של זוכי הזהב והארד, כלומר – הם חייכו כי ציפו מהם לחייך, ולאו דווקא בגלל שהיו שמחים מהתוצאה שלהם.

בין אם אתם מתעמלים, הורים למתעמלים, מאמנים או חובבי ספורט – בפעם הבאה שתראו בטלוויזיה טקס הענקת מדליות – שימו לב להבעות פניהם של זוכי הכסף והארד ואולי תראו את אותו הדפוס שנצפה במחקרים. ואם אי פעם תהיו במעמד מדליה ותזכו בכסף – תחשבו פעמיים למה אתם קצת עצובים, ותדעו שזה כנראה בגלל המחשבה הנוגדת- הייתם כל כך קרובים לזהב, ובאותה נשימה זכרו שגם יכולתם להגיע לתוצאה פחות טובה ולא לקבל מדליה כלל.

והכי חשוב, אל תשכחו, ,זה רק ספורט"!

Share on facebook
שיתוף בפייסבוק
Share on twitter
שיתוף בטוויטר
Share on whatsapp
שיתוף בווטסאפ
Share on email
שיתוף במייל

יש לך מה להגיד על הכתבה?

הפייסבוק שלנו מתעדכן על בסיס יומי. עקבו אחרינו: