במסגרת "חודש ילדים" בערוץ שמונה של חברת הוט, מוצגים מספר סרטים דוקומנטריים על נושאים הקשורים להתעמלות. כך למשל הוקרן הסרט "בית ספר לקרקס" המספר על אחת האקדמיות הגדולות לאקרובטיקה בסין: האימונים, הילדים, התחרויות, החיים בקרקס ובעיקר – חוסר החיים כילדי קרקס.
הסרט קשה לצפייה בחלק מהסצינות בהן רואים ילדים קטנים מאוד הנאלצים לספוג מסכת אימונים קשה מצד צוות הקרקס. בעולם המודרני של היום בו דוגלים בחינוך שונה ממה שנהוג היה פעם, כמו לנסות להימנע מקללות, איסור מוחלט על פי חוק להכות ילדים ושמירה על תזונה נכונה ומספר שעות אימון רציונלי, קשה לראות שעדיין יש מקומות בעולם בהם "לא השתנה דבר" מהחינוך הנוקשה ממנו מנסים להיפטר כבר מספר שנים.
ונסה אטלר יכלה להיות אחת המתעמלות המוכרות בעולם. אבל בהתעמלות כמו בהתעמלות, הדרך לתהילה רצופה באכזבות, שלעיתים עולות בהשתתפות באולימפיאדה.
ונסה היתה אחת המתעמלות המבטיחות של ארה"ב בשנות התשעים. היא ניצחה תחרויות רבות ונמנתה בין המובילות בתחרויות הגדולות בהן השתתפה. את הכרטיס לאולימפיאדת אטלנטה ב-1996 היא פיספסה בגלל גילה הצעיר ואת האולימפיאדה הבאה, שהתקיימה בסידני, היא גם נאלצה לראות מהבית, בעיקר בגלל הופעה לא טובה בתחרות המקדימה את המשחקים האולימפיים, שהיא המבחן הגדול ביותר של מתעמלות בארה"ב וקובעת מי תהיה בין שש הבנות שייצגו את המדינה ומי לא.
בעקבות אי ההצלחה להיכנס לנבחרת האולימפית, ונסה פיתחה בעיות רבות, בעיקר נפשיות, להתמודד עם הקריירה שעליה עבדה במשך כל חייה. היא הרגישה שמשפחתה לא אוהבת אותה כי איכזבה אותם, היא לא העזה לחזור לעולם ההתעמלות אותו כל כך אהבה והיא לא יצרה קשרים חברתיים רבים.
מרי לו רטון, כיום בת 41, ילידת ווסט וירג'יניה, היתה למתעמלת הראשונה שהופיעה על קופסאות ה"וויטיס" (wheaties) בארה"ב. דבר זה שמור למתעמלות שניצחו בקרב- רב במשחקים האולימפיים, וב-1984, בהיותה בת 16 בלבד, החלה רטון את המסורת הזאת.
בהמשך, כידוע, הצטרפו אליה קרלי פטרסון, בדיוק 20 שנה לאחר מכן, וכמובן נסטיה ליוקין, האלופה הטריה.
רטון תועדה בסרט הרשמי של אולימפיאדת לוס אנג'לס, 1984, שם מראים את התחרות הקשה שהיתה לה ואת הקרב הצמוד עד לרגע האחרון. בגד הגוף הכל כך אמריקאי שלה, התספורת הקצוצה והחיוך הגדול – אלו סימני ההיכר שלה מאותה תחרות בלתי נשכחת.
לפניכם שני החלקים של הסרט, בהם מראים את ההיסטוריה וההיסטריה שגרמו לאמריקאים להאמין שהתעמלות הוא כבר לא ענף השמור לארצות מזרח אירופה בלבד.
בתחילת דרכו של ענף ההתעמלות, נהגו בעיקר להופיע בו גברים בהתעמלות ראווה: מופעים שכללו הרבה משתתפים שמבצעים תנועות פשוטות להפליא, בסינכרוניזציה עם מוסיקה. הקהל היה נלהב, זה היה הדבר היחיד שהכירו אז.
בהמשך, הפך הענף לאישי וגם הנשים נכנסו לתמונה. לאט לאט מענף של אלמנטים תנועתיים שהיה אולי נכון יותר לקרוא לו "ריקוד", הפכו התרגילים לקשים, מסובכים ומפתיעים יותר, עם קפיצות, גלגולים, סלטות והרבה פחות ריקוד.
שלוש מתעמלות שבלטו בתקופת ה"מעבר" הזאת ונחשבו לאלה שהביאו את השינויים הגדולים ביותר הן ורה צ'סלבסקה, אולגה קורבוט ונדיה קומנצ'י.
בסרט הדוקומנטרי הבא, הנקרא Gymnastics Boom, מציגים את הפופולריות הפתאומית שקיבל ענף ההתעמלות בשלב מסויים, והפך מעוד ענף נחמד, להיסטריה שלמה.
לדור הצעיר של המתעמלות, יכול להיות שהשם הזה לא יגיד כלום. אז במיוחד בשביל הצעירים שכאן, וגם קצת נוסטלגיה למבוגרים יותר, הנה הסרט הדוקומנטרי על המתעמלת שעברה הרבה תלאות בדרך לתהילה האולימפית.
אולגה נולדה בשנת 1955 בברית המועצות. היא קפצה על ההזדמנות הראשונה שהיתה לה, בגיל שמונה, להצטרף למועדון התעמלות חדש שנפתח. המאמן שלה, רנלד קניש, היה לדבריה "גאון התעמלות אבל איש רע". בסרט יש ראיונות עם שניהם בהם הם מטיחים האשמות אחד על השניה. בין היתר, קניש מכחיש את האונס שביצע בקורבוט, מגלה שבהתחלה בכלל לא אהב אותה בתור מתעמלת וסיפר על בעיות גישה ועצלנות רבה מצידה. מצד שני, אולגה מדברת על אופן ההתנהגות של המאמן כלפיה, על הרעב, דחיית ההתבגרות, האימונים הקשים, התרגילים המסוכנים שנדרשה לבצע ועל המשך האימונים למרות פציעות קשות.
אולגה היתה הראשונה שהציגה לעולם תרגילים אקרובטיים מסובכים על הקורה, דבר שעורר את זעמם של אוהדי ההתעמלות בהתחלה… בהמשך הם היו חייבים להתרגל אליהם. המשחקים האולימפיים הראשונים בהם השתתפה, במינכן 1972, היו בלתי נשכחים לא רק בגלל ההופעות של נבחרות ההתעמלות, אלא בגלל שבע מדליות הזהב המדהימות של מרק ספיץ, גירוש הבריטים מהמשחקים וכמובן רצח הספורטאים הישראלים שלנו.
מבחינת ענף ההתעמלות, אולגה הגיעה כאנדרדוג. המתעמלת הפופולארית ביותר היתה המתחרה הגדולה של קורבוט, לודמילה טורישצ'בה, גם היא מברית המועצות. רגע זכור במיוחד של טורישצ'בה היה תרגיל המקבילים שבסיומו התמוטטו המקבילים המדורגים והיא אפילו לא הסתכלה אחורה לראות מה קרה. מבחינתה היא עשתה את שלה וחתמה את התרגיל בנחיתה טובה.
(5 הצבעות, ממוצע: 4.20 מתוך 5)